מה קדם לְמה?
הדבר המכוסה לעולם קודם לדבר המגולה: המחשבה קודמת למעשה, ההיריון ללידה. גם החושך קודם לאור. הערב לבוקר. ריבונו של עולם לבריאה. כיסוי קודם לגילוי. (הרחבה אפשר לקבל במאמר הרצון תולדת החיסרון)
תמיד יש עולם פנימי, שאינו יכול להתגלות במלואו ורק חלקיק ממנו בא לידי ביטוי. קצה הקרחון…
החושך הוא המצע שעליו גדל האור. הטעות קודמת לידיעה והכישלון הוא מצע טוב לגדל עליו הצלחות. יש הרבה כוחות לא גלויים, כמו זרעים שזורעים באדמה וכל אחד מהם נובט בשלב אחר, לפי טבעו.
זהו תהליך שלוקח זמן. בינתיים.. עוד לא הכל גלוי…
מי אני?
גם בנפש האדם כך הוא: אני מכיר או מכירה את עצמי, מי אני. מצד אחד זה נכון ומגדיר את מי שהייתי עד עכשיו.
מאידך, זה ממש לא מגדיר את מי שאני יכול ויכולה להיות… הרחבה אפשר לקרוא כאן במאמר אישיות בוחרת.
אני תופסת את עצמי כחולה, כי כרגע אני חולה. אני תופס את עצמי כשמן – כעסן – טיפש, כי כך אני מכיר את עצמי כבר הרבה שנים.
מה מגדיר את ה’אני’?
כל ההגדרות הללו מגלות לנו, את מי שאנחנו, אבל גם מסתירות.
מצד אחד, אנו חייבים ללמוד להגדיר (מה אני אוהב, מה אני שונא, מי אני?), כדי שנהיה מסוגלים להתנהל בעולם. אי אפשר, בכל פעם שהולכים למכולת, ללמוד מחדש מה זה מלפפון, אחרת, ייקח שעות רק לקנות ירקות לסלט לארוחת צהריים…
מצד שני, זה מגביל אותנו.
תפיסת העצמי
גם תפיסת העצמי היא כזו – מצד אחד היא מסתירה את מי שאני, אבל מצד שני היא מחויבת המציאות, בכדי שאוכל להתנהל.
אותו הדבר קורה לנו בכל דבר שאנחנו ‘מולידים’ מתוכֵנוּ:
בהתחלה אנחנו מגדירים אותו במושגים בוסריים, בכדי שנוכל לדבר עליו, אבל, המושגים ישתכללו ויהיו שונים לחלוטין בסוף התהליך.
הגדרת העצמי היא מחויבת, אבל טעות היא להישאר בהגדרה הראשונית. הגדרת העצמי, היא תהליך מתמשך ומשתכללת כל הזמן.
