ניקוי רעלים אישי, חוסן לאומי וחיסון הקורונה

נקודה למחשבה:

במאמר הזה דיברנו על ניקוי רעלים ואיך דיאטה משפיעה עליו. [אגב: מאמר זה הוא חלק מסדרת טיפים בכל נושאי הבריאות שאנחנו שולחים בקבוצות הוואסאפ שלנו – מוזמנים ומוזמנות להיצטרף! (קישור למטה). אם ברצונך להשלים את הטיפים שכבר נשלחו בעבר – אפשר לראות הכל ממש בקישור כאן של ערוץ הטלגרם שלנו.]

שם הדגשנו בהרחבה, ש”ניקוי” איננה מילה מיסטית, אלא תהליכים ביולוגיים יום יומיים, הנשמרים על ידי מגוון התערבויות של הרגלים נכונים של אורח חיים בריא.

שכל מטרתם של התהליכים הללו היא: לשמור על איזון בין הפסולת הנוצרת בגוף וזו שנחשפים אליה מהסביבה, לבין הפינוי שלה.

כאשר האיזון מוּפר ויש יותר פסולת מאשר הגוף מסוגל לפָנוֹת, הרי שבריאות הגוף הולכת ומתמעטת.

הכל נמצא בערוץ הטלגרם שלנו, אשים קישור בתגובה הראשונה – ואפשר להרחיב בנושא שם.

הנקודה הזו, של החובה לשמור על כך שלא יכנסו לגוף, או יצטברו בו, יותר חומרי פסולת המעכבים את התפקוד התקין שלו, מאשר היכולת שלו לפָנוֹת אותם – יכולה ללמד אותנו משהו, לגבי הקורונה

הרבה אנשים – וגם פרופסורים מכובדים, מזדעזעים מהלחץ של המערכת המדינית בגלל נגיף הקורונה.

– “זו מחלה קלה” הם מכריזים (וזה באמת נכון!)

– “רוב מי שנחשף, עובר את החשיפה ללא סימפטומים כלל” הם טוענים (וגם זה נכון)

ולכן מכאן, הם גוזרים את המסקנות הבאות:

– “אין מה להלחיץ את כל המערכת”

– “כל היחס מוגזם ומעוות, זה הכל אינטרסים”.

ונראה שהמסקנות הללו הגיוניות לחלוטין, לא כן?

אם אכן קיבלנו את הטענות הראשונות כנכונות (וזוהי מציאות עובדתית, שאין עליה חולק), שזו מחלה קלה כל כך ומאידך ההתייחסות של המערכת כל כך לא פרופורציונלית, הרי שגזִירת המסקנות, מתוך העובדות הללו, שמדובר בהגזמה (במקרה הטוב) לצרכים פוליטיים או אינטרסים אחרים – היא הגיונית וחלקה.

אפשר להבין למה כל כך נוח לחשוב שהכל זו קונספירציה כלל עולמית.

וכאן, אני רוצה להסביר נקודה, שלא מובנת הרבה פעמים, דרך הדוגמה של ניקוי הגוף.

ולמרות שאני נאלץ לומר בכאב גדול, שכיום ברור שיש אינטרסים! יש הסתרת מידע! ויש יחס מחפיר למתנגדי החיסונים! אני רוצה להתייחס לעצם האתגר המערכתי הנוֹצָר במקרים כאלה – ולמה מחלה קלה כזו נקראת פנדמיה וכל העולם רועד מפניה.

באפדימיולוגיה ישנם מוּשָׂגים של הֵיאֲרְעוּת והִימַצְאוּת. בלי להיכנס לכל ההגדרות המדויקות של מושגים אלה, אפשר להבין בקלות ובצורה אינטואיטיבית – שככל שיהיו יותר מקרים חדשים בכל רגע נתון – כך יִמַצְאוּ יותר חולים.

אם נדָמה את זה רגע לגוף הפרטי שלנו – זה דומה להכנסת פסולת אל תוך הגוף.

כיצד מְצָאי (יש מצב שהמצאתי עכשיו מילה בעברית?😉) החולים שלנו יִקטַן (= יהיו מצויים לנו פחות חולים)?

יש לכך שתי אפשרויות עיקריות: החולים ימותו, או יבריאו (או יהגרו לארץ אחרת…).

שוב, בהשוואה לגוף שלנו – זה מדָמה את תהליך פינוי הפסולת מתוך הגוף…

כלומר, במבט לאומי, אנו חייבים שאנשים יצליחו להבריא במהירות רבה יותר, מאשר אלו שנהיים חולים.

הקצב כאן הוא הקריטי והקובע.

כך הוא גם בגוף:

תארו לכם, שקיבלתם כוויה קטנה באצבע. אין בכך שום בעיה: הגוף מחליף את התאים שנהרסו וחוזר לשגרה.

במהלך החיים מקבלים אלפי כוויות והגוף מתמודד איתן היטב.

אך הבה נתאר תרחיש, שבו כל אלפי הכוויות הקטנות מתרחשות באותה העת ממש – הרי שזה מצב מסכן חיים. כל האורגניזם נמצא בסכנה.

כך הוא בכל חומר:

לכל גוף יש קיבולת, שמעליה הוא קורס:

– זה נכון לגבי חומרים: הם יכולים להחזיק מעמד, עד שמופעל עליהם כוח גדול מידי עבורם, שגורם להם לקרוס (חוסנו של החומר).

– זה נכון לגבי האדם הפרטי (החוסן הפרטי)

– וזה נכון לגבי מדינות (החוסן הלאומי).

כך הוא גם בגוף הלאומי:

כאשר קצב הכניסה של חולים אל הגוף הלאומי גדולה מהיכולת שלו לטפל בהם, הרי שבהיעדר כל המערכת הרפואית שיש במדינה – כל המערך המדיני משתנה.

כמעט כל אזרחי כל מדינה מערבית, סומכים על המערכת הרפואית שלהם בחיי היום היום; ואף האנשים החיים על פי אורח חיים בריא – סומכים עליה בעיתות חירום.

כאשר המערכת הרפואית המודרנית קורסת – כולנו, באופן רוחבי, בסכנה גדולה יותר.

בדיוק כמו בגוף. ישנו רגע, שבו הגוף מתחיל לקרוס, כי נכנסים המון רעלים ופסולת והוא לא מצליח לפנות אותם.

מהו הרגע הזה של מדינה?

זה מה שנקרא “סף הספיקה” של מערכת הבריאות.

המערכות המדיניות חייבות לשמור על עצמן לא להגיע ל”סף הספיקה” של המערכת הרפואית. זהו קו הגבול שלאחריו תתחיל קריסה.

לכן הן נוקטות בגישות שונות:

1. יש מדינות שהאסטרטגיה שלהן הייתה: “לשטח את העקומה” – כלומר, לגרום לאותה כמות אנשים להידבק, אבל לאורך זמן רב יותר. אנו לא מונעים הדבקה, אבל נוקטים פעולות המעכבות אותה, כמו מסכות, ריחוק חברתי, סגרים וכדומה.

זו גם הייתה האסטרטגיה של מדינת ישראל יחד עם מדינות רבות נוספות בתחילה הקורונה.

👈🏻 האסטרטגיה הזו קרסה, מכיוון שאם נמשיל אותה, שוב, לגוף, הרי שזה דומה למצב שבו אנו ממשיכים כך הזמן להיחשף לרעלים רק עושים זאת בהפוגות, לאורך זמן רב יותר.

לדוגמה? ממשיכים להיות במקום בו אנו נחשפים לזיהום אוויר, אבל מידי פעם יוצאים החוצה לשאוף אוויר צח.

יש בכך תועלת, אבל זה איננו פותר את הבעיה מהשורש.

2. לעומתן, היו מדינות (כמו אוסטרליה ודרום קוריאה) שמלכתחילה נקטו במדיניות של “אפס מחלה”.

כלומר, בדוגמה של הגוף – אנו לא מוכנים שתהיה חשיפה לרעלים בכלל!!

כך לא נוצָרים חולים חדשים שמעמיסים לנו על המערכת.

👈🏻 המדיניוּת הזו הוּכחה כנכונה יותר – ומדינות אלה התמודדו עם הקורונה, טוב יותר מכל השאר.

כיום, זו התפיסה של רוב המדינות – והן מנסות להגיע למצב של “אפס חולים”

מה הצורה הכי נוחה למדינה להגיע למטרה הזו? על ידי מתן חיסונים!

צורת החשיבה הזו, היא כבר צורת חשיבה מתקדמת ויותר שורשית.

כמובן, שיש צורת מחשבה שורשית ממנה – להצליח לגרום למערכת החיסון של כל אחד ואחת להתמודד עם נגיף קל שכזה ועל ידי כן לשמור על “אפס חולים”.

אבל, צורת מחשבה כזו, היא כמעט בלתי אפשרית עבור מערכת גדולה

למה?

– כי מערכת הבריאות, איננה יודעת כמה חסה וגזר את אוכלת, או שאתה כל היום אוכל צ’יפס ושותה קולה.

– היא גם איננה יודעת האם אתה עושה פעילות גופנית

– או, כמה את בסטרס שמחליש לך את מערכת החיסון.

👈🏻 לכן היא נוקטת בקו אחיד עבור כולם: קחו חיסון! כך המערכת בטוחה שהיא שומרת על “אפס חולים” עד כמה שניתן.

כאן התפקיד של כל אחד ואחת, לדעת את מצבו הבריאותי ולקבל את החלטתו האישית

מצד אחד, לסמוך על מערכת הרפואה שמבחינתה מנסה להציל אותו ואת המדינה מקריסה, אבל מאידך, גם לסמוך על חוסנו האישי, במידה והוא אכן כזה.

מצד אחד, לא היינו רוצים שמערכת הבריאות תהיה גוף ללא דיעה. נייטרלית. “מהאו”ם”… פשוט תניח חיסונים על שולחן במרכז העיר או היישוב ותאמר: “שמעו… אומרים שזה עוזר, תעשו מה שאתם חושבים…”

ברור שלמערכת הזו יש מומחים – וטוב שיש מומחים! וטוב שיש להם דיעה. וברור שמדינה, כמו כל מערכת ענקית, מקדמת את הנושאים על פי דיעות המומחים שהיא בוחרת ומעסיקה.

מצד שני, ברור, שכל אדם הוא אינדיבידואל ייחודי ובתוך הכללים הגדולים – יש לו מקום ייחודי, גם מבחינה גופנית ורגשית וגם מבחינת ניהול ההחלטות האישיות שלו, על פי ערכיו ותפיסת עולמו.

בעצם, בניסוח מסוים, החיסון הוא מאיץ ומגביר תגובות דלקתיות בגוף. שהרי, כתגובה לחלבון הזר שנוצר בתא, הגוף יוצר כמויות של נוגדנים. כך בעצם הגוף “משפעל” את מערכת החיסון וגורם לתגובה מהירה יותר ובעוצמה גבוהה יותר (מי שרוצה להבין טוב יותר את פעולת החיסון ואת התגובה הדלקתית שהוא מייצר – אפשר לקרוא כאן).

לכן, יכולות להיווצר תופעות לוואי הקשורות לדלקת מקומית או רחבה יותר (סיסטמית). הרבה פעמים היא תופיע “בחוליה החלשה” בגוף של כל אחד ואחת – באיבר הרגיש והמועד לפורענות, זה שהרבה פעמים כבר “נפגשנו” עם בעיות איתו מתי שהוא במהלך חיינו. החיסון מגביר את התגובה הדלקתית בבת אחת ואנו נחוש בסימפטומים חזקים וכואבים.

סימפטומים יכולים להיות חלשים או חזקים, שטחיים או חמורים ואפילו מסכני חיים. ומי יודע, האם אלו, שמשפחותיהם מדווחות שהם מתו מהתקפי לב מיד לאחר קבלת החיסון, לא חוו התפרצות חזקה של דלקת בעקבות החיסון, שהכריעה את ליבם.

אומנם, ברוב המקרים, סימפטומים אלה, לא ימשכו לזמן ארוך, אלא עד שמערכת החיסון תסיים את פעולתה והתגובה הדלקתית תחלש.

אך תמיד חייבים לזכור, שלכל התערבות רפואית יש תופעות לוואי.

רק לשם הדוגמה, אני מכיר מישהו באופן אישי (ויש עוד הרבה דוגמאות בהרבה כיוונים) שמאז החיסון יש לו התכווצויות סביב הלב ואלו שרגישים בליבם חייבים לשים לב לכך, בבואם לקבל החלטה האם לקבל את החיסון. יש אחרים שסבלו מכאבי ראש איומים ונוראים ויש נשים שחוו דימום נרתיקי ועוד.

לכן, אף פעם אסור לזלזל בסימפטומים וחייבים לשים אליהן לב!

החיסון הוא פרוצדורה רפואית, בדיוק כמו כל פרוצדורה רפואית אחרת

וכמו שביחס לכל פרוצדורה רפואית, אנו ממש לא מתלהבים להשתמש בה, אבל נעזרים בה במקרי הצורך. בנוסף, איננו חוששים שהיא תהרוג אותנו, או תפגע בנו אנוּשוֹת, אלא אם הניסיון מעיד על כך. במקרים כאלה, הרופאים עצמם יהיו אלה שיחתימו אותנו על טופס הסכמה לביצוע פרוצדורה רפואית.

לכן, בדיוק כמו בכל תרופה, או פרוצדורה רפואית אחרת: שוקלים את היתרונות שיש בחיסון (ויש יתרונות!) עבורנו במצבינו הנוכחי ושוקלים גם את החסרונות שיש בחיסון (ויש חסרונות!) עבורנו במצבינו הנוכחי.

יתרון, לא חייב להיות דווקא הצלת חיים, או הורדת הסיכון מlongcovid, אלא יכול להיות גם שלהיות בלי תו ירוק מונע ממני להיכנס למקומות שמקדמים לי את החיים ומגדילים לי את החיוּת.

לדוגמה, נניח ומקום העבודה או הלימודים שלי מחייב תו ירוק, אך להיות מפוטר, או להפסיק לימודים מוריד לי את החיוּת, או פוגע באיכות חיי.

וגם ההפך: חיסרון יכול להיות, שיש לי רמת חרדה גבוהה מהחיסון מסיבות שונות (פחד מדקירה, חשש גבוהה מאוד מתופעות הלוואי ועוד), שמוריד לי את איכות החיים. ומצד שני, יכול להיות שממילא תדירות המפגשים החברתיים שלי נמוכה ולכן רמות החשיפה שלי לאחרים או הסיכוי שאדביק אותם קטן.

גם ביחס לילדים: מלבד העובדה שהסיכון לילדים קטן בהרבה מהסיכון של המבוגרים ולכן הדחיפות לחסן ילדים קטנים נמוכה יחסית, מסתמן שזן הדלתא החדש (וריאנט AY4.2) לא ממש מתרגש מהחיסון ומדביק באופן שווה מחוסנים ושאינם מחוסנים ואף גורם למחלה באחוזים דומים. האם החיסון מגן מפני מחלה קשה לעומת אלו שאינם מחוסנים? ימים יגידו…

כאן עושים שיקול של בעד ונגד – ומקבלים החלטה אישית. אצל כל אחד האיזונים שונים ולכן כל החלטה היא אישית.

העיקר לא להיות עדר.

לא כזה שרודף אחרי חיסונים בכל מחיר ובלי מחשבה; ולא עדר כזה ששונא אותם תמיד.

זהו מבחינתי היחס הראוי לחיסונים.

במהלך השנה האחרונה, העולם כבר צבר ניסיון רב עם חיסוני פייזר ומודרנה בכל העולם כולו – וכמו כל פרוצדורה רפואית, הוא איננו חף מתופעות לוואי, אבל נראה שברוב רובם של המקרים הוא איננו מסוכן ועושה את העבודה.

החיסון כבר קיבל אישור קבוע – שאיננו אישור חירום; הFDA אישר מנת בוסטר שלישית; והשבוע הוא אישר גם חיסונים לילדים.

לנו נשאר לקבל החלטה. לא מפחד, אלא מאהבת החיים ואחריות כלפיהם.

ואסיים בנימה אישית:

הילדים שלי, כעת, לא רוצים להתחסן ואפילו מתנגדים באופן נמרץ, בגלל כל החינוך הטבעי ונטול התרופות שהם קיבלו כל החיים. זה בסדר גמור מבחינתי – ומהמם 😊

מאידך, במידה ואחת הבנות שלי תחליט שהיא רוצה להתחסן – אני ממש לא בלחץ.

אשב איתה, אשמע את מערכת השיקולים שלה וברור לי שהיא תקבל החלטה שכוללת את המשתנים שבחייה – אך ממש לא אנסה למנוע אותה בכוח מלהתחסן.

בהצלחה לכולנו. אהבה ולא פחד – זו הסיסמה. גם בתוכינו. גם בינינו.

רק טוב, ציון