הרצון – תולדת החיסרון

הרצון תולדת החיסרון

רצון הוא מלשון ריצה.
לאן אנו רצים? להשיג את מה שחסר לנו. כאשר אנו שבעים ומדושני עונג – איננו קמים לאכול ארוחת צהריים.
כך הוא בכל דבר, איננו זזים להשיג דבר שכבר יש לנו ממנו די ולא חסר לנו ממנו דבר. איננו רוצים למלאת את הבית או את עצמנו בדבר שאין לנו בו צורך.
הדבר אליו אנו ‘רצים’ ואותו אנו רוצות או רוצים, משתנה מאדם לאדם. לפי הדעת שלו או שלה – מה שלמדנו במהלך השנים שחשוב שיהיה לנו: אם כסף, חברים, אהבה, או כוח ורכוש, שמחה או תורה.
על פי מה שטמון לנו במחשבה, אנו רצים להשלים את אותו החיסרון.

מחשבה מייצרת או מחשבה מציירת?

יש להדגיש שהדעת איננה מייצרת את הרצון. הרצון כבר קיים ותנועת החיים, תשוקת החיים מפעמת בנו במלא עוזה מרגע הלידה.
אם כך, מה עושה המחשבה?
המחשבה מצמצמת את הרצון הכללי, האין סופי, אל אלומת אור קטנה, כפי הדעת המצומצמת שהספקתי לרכוש.
ככל שהדעת שלי תהיה כוללת כל, כך רצונות נוספים שלי יוכלו לבוא לידי גילוי, שכן המחשבה לא תסנן אותם.
המוח חושב 50,000 מחשבות ביום ואת רובם הוא מסנן. נותן יחס של כבוד לאותן המחשבות, המשמעותיות בעיניו. הן אלו שיישארו בסיכום של יום.

כך הוא גם ביחס לרצון: הרצון הוא עצום ויכול להתפתח לאין סוף כיוונים. המחשבה היא כמין קונוס שמכוון את אותה אנרגיה רצונית, אל עבר מה ש’לדעתה’ חשוב שיבוא לידי ביטוי.

דבר והיפוכו בכל רמות הקיום של האדם:

כרגיל, יש פה דבר והיפוכו: מצד אחד, הרצון פועל על המחשבה ומטֵה אותה כרצונו, אבל מאידך, היא מגבילה את ההתבטאות שלו רק לספקטרום מסוים ש’לדעתה’ הוא חשוב.
כך הוא גם ביחס לכל רמות הקיום של האדם:

מחשבה יוצרת רגש ומייצרת את הדיבור ומאידך, כולנו יודעים שרגשות עׂצמתיים משפיעים על המחשבות שלנו.
כלומר, המחשבה פועלת על הרגש, אבל הוא מביע רק חלקים מעטים ממנה על ידי דיבור, או רגשות גלויים. הרגשות מגלים רק חלקים מעטים מסך כל המחשבות וחלקים מסתירים.

גם הגוף מבצע את אותה ההסתרה ביחס לרגש ולדיבור ומביע רק חלקים מהם. כלומר:
הרגשות גורמים לנו לתגובות מסוימות, אבל כמובן שאותן התגובות הִנן מעט בלבד מאותו הרגש הפנימי שאנו חשים; וכן להפך, מצבים גופניים משפיעים על רגשותינו, לטוב, או למוטב.

מסקנה, או: מה עושים?

מתוך כל הנאמר, ניתן להבין שהרצון האין סופי קיים בנו כבר כעת. המחשבה שלנו היא המצמצמת אותו.

זהו רעיון מהפכני מבחינת מה, מפני שהנטייה הראשונית שלנו היא, לומר שאנו חייבים לעבוד עם המחשבה כדי ‘לשכנע’ את הרצון לזוז. להסביר לו כמה זה חשוב וכולי.
כאן המחשבה הפוכה: הרצון רוצה – כבר עכשיו! אלא שתפיסות מצומצמות, זיכרונות קדומים, או שבועות קדומות, מונעות מאיתנו לנוע ללא הפרעות. בדומה לפסי האטה על הכביש, כך אותן הגבלות מחשבתיות זורעות חששות ומאטות את פעילות הרצון.

כמובן, שאין הכוונה לומר שמחשבה – out ותנועה עיוורת – in. אלא, כאשר אנו רואים מחשבה החוזרת על עצמה – נשאל את עצמינו: “האם איננו מטילים על עצמינו מגבלה שאיננה מחויבת?” אם מתוך הרגלי חשיבה, רגשות עזים שאנו מתנהלים לפיהן, או דפוסי התנהגות.

אישיוּת היא דבר שלם הכולל את כל כוחות הנפש. לעולם, הדבר שאותו רואים בחוץ, איננו מגלה את כל מי שאני באמת. הוא רק מה שהתפתחתי עד כה.
כשאנו מעזים להכיר את כל כוחות הנפש שלנו, להתיידד עם כולם ולשמוח בהם, יש לנו תנועה בין כל החלקים.
אנו לא ‘תקועים’ עם חלק אחד, אלא כל חלק מַפרה את חברו ואנו מפתחים יכולת אישית ואישִיוּתית להעביר תוך כדי שיווי משקל את נקודת הכובד מכוח אחד למשנהו.