אנו רגילים, לייחס חשיבות גדולה מאוד לשאלה: ‘מה אנחנו אוכלים’.
בנושא זה, נכתבו פורומים שלמים ומחקרים עד אין קץ.
איך אנחנו אוכלים?
האמת היא, שפעמים רבות, לשאלה: איך אנחנו אוכלים, ישנה חשיבות גדולה ומשמעותית, יותר מאשר מה אנחנו אוכלים.
במאמר זה, ננסה לגעת בכללים הנובעים מעובדה ביולוגית, פשוטה, הראויה ליחסי ציבור גדולים יותר, ממה שהיא מקבלת.
מהו עיכול אנזימ֫טי?
על מנת לסבר את האוזן, נאמר בקצרה, שהמטרה של כללי אכילה נכונה היא להגיע לעיכול אנזימטי.
את המזון שאנחנו אוכלים הגוף, צריך לפרק לגורמים מאוד ראשוניים (=קטנים), בכדי לספוג אותם אל תוכו ולהשתמש בהם לחילוף חומרים ולבניה.
לצורך כך יש לנו את מערכת העיכול.
מערכת העיכול אמונה על תפקיד זה ומשתמשת באמצעים ביולוגיים שונים שיש ברשותה בכדי לפרק את האוכל:
לדוגמה, על ידי טחינה מכנית כמו בשיניים, או פירוק כימי כמו על ידי חומצות הקיבה.
בכדי לייעל את תהליך הפירוק, מערכת העיכול נעזרת בזרזים כימיים המכונים בשם אנזימים.
אנזים הוא זרז כימי, כלומר מאפשר לתהליך כימי מאוד מסוים ומוגדר לקרות בצורה מהירה יותר.
לזרז אין בעיה לחזור על פעולתו שוב ושוב ללא הרף, אך לכל זרז יש קצב משלו ותנאי פעולה משלו.
יש כאלה הפועלים בסביבה חומצית, יש כאלה הפועלים בסביבה בסיסית ועוד.
זהו מצב ברירת המחדל של הגוף: לעבוד עם המערכות הביולוגיות שהמוח מופקד עליהן – ודרכן הוא מווסת את קצב פירוק המזון, כרצונו, בדיוק!
אך יש לזכור, שלא תמיד הגוף מסוגל לתפקד כיחידה עצמאית, שהרי הוא מונח בתוך עולם הביולוגיה הכללי. זה האחרון, משפיע עליו ולפעמים ‘מתערב’ וגורם לתגובות שאינן רצויות בתוך גוף האדם.
התהליך ומשמעותו
מערכת העיכול הינה מערכת חיצונית לגוף האדם. הכוונה, שהיא חשופה לכל מה שיש בעולם, שהרי דרכה אנו מטמיעים אל תוך גופינו מזון ואוויר (בתהליך הבליעה, אנו בולעים גם אוויר, עם כל מה שהוא כולל בתוכו).
מסיבה זו, מערכת העיכול כוללת בתוכה, כל כך הרבה מרכיבים של מערכת החיסון. כמו כן, במערכת העיכול קיימים הרבה פילטרים המעכבים מחומרים מסוימים להיספג את תוך גופינו.
מעפר באת – ואל עפר תשוב
בצורה גסה וכללית נוכל לומר, שהביולוגיה לוקחת את הכימיה (האטומים והמולקולות) ומצמיחה ממנה חיים.
והחיידקים לוקחים את החומר הביולוגי ומחזירים אותו ליסודותיו הכימיים.
תפקיד החיידקים בעולם
נמצאנו למדים, שהתפקיד של פירוק חומרים אורגניים (מהצומח או מהחי) והשבתם אל חומרי המוצא, מהם נוצרו (כלומר, אל יסודות הטבע, אל הדומם) – נמצא בידי החיידקים.
ניקח דוגמה מוכרת:
אנחנו אוכלים מרק. טוחנים אותו בשיניים ובולעים אל הקיבה.
בקיבה מתחיל הפירוק והעיסה שנוצרה עוברת אל התרסריון וכן הלאה.
עד שהמרק הטחון הזה יגיע אל סיום מערכת העיכול – כל מה שיכול היה להתפרק ממנו מתפרק. שאריות המרק, שהן כרגע עיסה של חומרים זעירים, עוברות את כל תחנות הספיגה שיש במעיים וכמעט כל החומרים שבה, נספגים אל תוך הדם.
בואו, ניקח את אותו המרק ובמקום לאכול אותו – נשאיר אותו יום שלם מחוץ למקרר. מה יקרה לו?
גם במקרה הזה, המרק יתחיל להתפרק, אלא שהפעם הוא יתפרק בדרך אחרת.
לא על ידי אנזימים כמו בגוף, אלא על ידי חיידקים.
המרק יתחיל לתסוס, להחמיץ ולהסריח, עד שלבסוף, לא יהיה ראוי עוד לאכילה.
לבסוף הוא יהיה מפורק לגמרי – ובעצם יהפוך לסוג של קומפוסט, זבל / דשן לאדמה.
רעות גדולה של אדם וחיידק
כך קורה גם בגוף. במערכת העיכול מצויים חיידקים. במיוחד במעי הגס, אך גם במעי הדק ולפעמים אפילו בקיבה.
כאשר העיכול האנזימטי לא מיטבי והאוכל לא מתפרק לחלוטין – כוחות הטבע מתחילים לפעול עליו.
כלומר, הטבע ‘לוקח פיקוד’, ברגע שהגוף לא מסוגל לבצע את העבודה בזמן הראוי.
מכאן חשיבותם היתרה של כללי האכילה הנכונה.
הם מביאים אותנו למקסימום פירוק אנזימטי ומינימום פירוק חיידקי, שתוצריו זרים לגוף האדם בדרך כלל.
אסייג את המילים בדרך כלל, מכיוון שיש סימביוזה בין החיידקים לגוף האדם במקרים רבים:
הם מסייעים לנו לפרק חומרים שגוף האדם לא מסוגל לפרק, המשמש להם כמזון ובתמורה מספקים לנו ויטמינים וחומרים נוספים שמסייעים לנו.
על פי זה, נדייק ונאמר, שחייב להישמר איזון מדויק, בין תוצרי הפירוק האנזימטי, הנעשה על ידי מערכת העיכול, לבין תוצרי הפירוק החיידקי.
שבירת האיזון
כאשר האיזון נשמר – רוב תוצרי הפירוק יהיו חומרים שהגוף סופג אל תוך הדם ומשתמש בהם לצורכי אנרגיה ובניית תאים.
מיעוט המזון, שאינו מפורק על ידי הגוף, עובר תסיסה חיידקית וגם לו יש תפקיד חשוב: הוא ישמש כחומרי מזון לאוכלוסיית החיידקים שבמעיים, שגם היא זקוקה למזון בכדי לחיות.
איזון זה מוּפר, בעקבות חוסר פעולה של הגוף: או מפאת חולשה, או בגלל חוסר תנאים לעיכול נכון. כתוצאה מכך, ישנה התערבות יתר של המערכת החיידקית, בפעולה ביולוגית שהייתה אמורה להתבצע על ידי גוף האדם.
כאשר האיזון נפסק, בעקבות אי פירוק אנזימטי, נוצר שיתוף פעולה שגוי, לא מאוזן.
מצד אחד, נוצר עודף של תסיסה – דבר שהגוף מגדיר כקלקול (כמו מרק בחוץ, ביום קיץ); ומאידך – נוצר חוסר בחומרי מזון לצורכי הגוף.
כדור שלג ה”מזין” את עצמו
ללא עיכול נוצר קלקול = תסיסה וריקבון (כמו אוכל שמונח בטבע ומפורק על ידי חיידקים).
כתוצאה ממנו נוצרות מחלות של עודף או של חוסר.
זהו גלגל חוזר, המזין את עצמו: חוסר העיכול מתחיל בגלל חוסר יכולת של הגוף לפרק כראוי את המזון, עקב תנאים מגבילים.
לכן נוצרת תסיסה מוגברת – שפוגעת עוד יותר במערכת העיכול ומגבירה את חולשת הגוף – שממשיכה את חוסר הפירוק וכולי.
משמעות העיכול
כך הוא בכל מזון.
אם המזון לא התפרק אנזימטית – הוא תוסס והופך לחומרים רעילים – גזים רעילים, חומצות רעילות, אלכוהול ועוד חומרים החודרים לנו לדם ולגוף דרך מערכת העיכול.
לחומרים אלו, אנו נקרא ‘רעלים’, אף על פי, שהם קיימים תמיד, כחלק מתהליך חילוף חומרים המתרחש בגוף בכל עת.
ריבוי של תוצרי פירוק אלה, גורם לנו למחלות בכל הגוף ובראשם מערכת העיכול.
מציאותם של חומרים אלו יכולה להתבטא ככאבי בטן וחוסר נוחות בטנית, כנפיחות בבטן, גזים, חומציות – צרבת, בחילות והקאות, שלשולים ועצירות, דימום ביציאות, כאבי ראש ועוד.
