לשמוח בחלקי – האם זה בכלל אפשרי?
לשם כך, ראשית לכל, עלי לדעת מהו חלקִי? מהם חלקַי? חלקֵי הנפש שלי וסדרי הפעולה שלהם.
שנית, עלי לקבל אותם, קודם כל, כפי שהם עכשיו. כפי שנראה במאמר זה, שני שלבים אלה, תלויים זה בזה.
בכדי להכיר באמת את חלקי נפשי, עלי לבוא עם הסכמה פנימית, לקבל את מה שיש, אחרת לא אוכל לגלות, מה קיים בי באמת. הכֵּנות קריטית לצׂרכי ‘חקירת אמת’. מבחינה זו, קבלה היא גם נקודת המוצא וגם התוצאה.
השלב הנוסף, הוא, לאפשר לעצמי להמשיך לצמוח. לא להגביל את עצמי, לְמה שהסכמתי לקבל בשלב הקודם ולדעת, שזה רק מה שגיליתי עד כה.
העתיד, צופֵן בתוכו עוד המון חלקים בתוכי, שעתידים להתגלות.
נוכחות מקבלת
כשאדם מכיר את כוחות הנפש שלו (חלק אלו-ה ממעל, שנתן לו א-להים), ללא ביקורת או שיפוטיות.
נוכחות מקבלת, הִנה התבוננות מציאותית של האדם על עצמו, שזה כך, זו המציאות – אלו כוחות הנפש שלי.
כך אותו אדם, מכיר בעובדה שיש לו חלק. חלק עצמי משלו בעולם, שאינו תלוי בשום מציאות אחרת מלבדו.
ככל שאני יותר מקבל, או מקבלת, את העובדות של מי שאני, אני אשמח יותר בחלק שלי.
אין זה אומר, שאני מסכים, או מסכימה עם כל התנהגות. גם אין זה אומר, שאין פרטים שאני רוצה לשפר, אך מכל מקום יש ממשק עם המציאות.
מסוגלות לקבל את כוחות הנפש העכשוויים, כמו שהם ברגע זה, נוכחים.
תנאים לצמיחה אישית
להיות בנוכחות מקבלת, כולל בתוכו גם, להכיר את התנאים האישיים, הדרושים לאיכות חיים מיטיבה ולהתפתחות אישית. לשמוח בכאן ועכשיו.
בחקירה כֵּנה זו, יכול להיות שאגלה, שיש לי צורך ליותר זמן מנוחה, ממה שהייתי רוצה לחשוב על עצמי (ולכן מנוחה כפי שאני באמת זקוק/ה לה, עלולה לתת לי תחושה של בטלנות).
יכול להיות שאגלה עוד דברים, שעלי להעניק לעצמי על מנת להיות במיטיבי. בכדי לאפשר לפרט הייחודי הזה, שנקרא ‘אני’ – לצמוח ולשגשג.
זוהי הגדרה די מחודשת של מי ש’אני’, מכיוון שאין מדובר כאן על ניסיון ל’עצב’ את עצמי (שיכול להיות גם מלשון עצבות), על פי מודל ‘נכון’ כל שהוא.
אלא, יש כאן הסכמה פנימית, לא להסתיר לעצמי את מי שאני.
מתוך אותה נוכחות מקבלת, אפשר להציב מטרות לעתיד ובעזרת שימוש נכון בכוחות הנפש – להגשים את המטרות וליישם.
אישיות או כוחות נפש?
משפטים כמו “אני חסר ביטחון”, “אני יודעת להקשיב”, הם הגדרת ה’אני’ לפי המשמעות החיצונית של הגדרת ה’אני’.
לעומת זאת, הגדרת ה’אני’ לפי המשמעות הפנימית, איננה שיפוטית.
המשפטים יהיו – “יש בי כעת חוסר ביטחון”, “יש בי את הכוח להקשיב”, “יש בי את האפשרות לתת מקום לאחר”.
חלק משמעותי מהגדרת ‘האני’, היא ההפרדה בין האישיות לבין כוחות הנפש.
אדם מִתְרגל להגדיר עצמו לפי הפרקטיקה, כלומר – לפי התפוּקות שהוא ידע, עד היום, לייצר במפגשים שלו עם המציאות. על כן, כשהתפוּקות יורדות, גם הערך העצמי נפגע.
ברגע שמתרחשת הפרדה, הגדרת ה’אני’ היא כלל האישיות, על כל כוחותיה, יתרונותיה וחסרונותיה.
לפתע, הגדרת האישיות איננה רק לפי הכמות של כמה האדם פועל, אלא הופכת להיות מהות של אדם נוכח.
אישיות מאוזנת
נכון הוא, שהאישיות באה לידי ביטוי דרך כוחות הנפש מסוימים. אך לכל אדם, יש את המסוגלות לשכלל את כוחות הנפש ולהשתמש בהם בדרך מאוזנת ונכונה.
כשהשימוש בכוחות הנפש אינו מאוזן, ישנו כוח דומיננטי, חזק, שבדרך כלל הוא הכוח הזמין והמיידי לשליפה מבין כוחות הנפש.
לכן, הוא גם יהיה הכוח, שהאדם משתמש בו במהירות במפגש עם המציאות, מתוך אינסטינקט ולא מתוך בחירה מושכלת.
הכוח הזה מביא את התוצאה המהירה, גם היא לא הטובה או הנכונה.
כאשר תהליך זה חוזר על עצמו שוב ושוב, האדם מִתְרגל לתפוס את עצמו ולהגדיר את ה’אני’ שלו, על פי אותו כוח דומיננטי (“אני חסר בטחון”, “אני יודעת לקבל החלטות בקלות”). בו בעת, שאר כוחות הנפש הקיימים באותה האישיות, נדחקים הצידה ואינם מקבלים את מקומם.
דבר והיפוכו באיזון האישיות
איזון האישיות, הוא כפול: היא היכולת לנוע בין כוחות הנפש השונים בצורה חלקה, מבלי להרגיש חוסר נעימות מתכונה כזו או אחרת המצויה בי. היא גם המסוגלוּת שלא להשתמש בתכונות הזמינות והמיָדיות, אלא “לזמֵן” את הכוח הנכון לאותה הסיטואציה.
לדוגמה, מנהלת בעלת יכולות קבלת החלטות מהירה:
זהו כוח חזק, שבסבירות גבוה אפשר לומר, שקידם אותה רבות בחייה המקצועיים והיא למדה לסמוך עליו.
באמת, יכולת זו יכולה לסייע במצבי לחץ, או להחלטות במצבי שגרה ידועים.
מאידך, בדיוק אותה היכולת, עלולה להיות לרועץ בעת בניית תהליך מורכב, הדורש התייעצות עם גורמי מקצוע שונים, תוך התחשבות בפרמטרים מגוונים.
בתהליך כזה, זקוקה אותה המנהלת, לכוחות של המְתנה, הקשבה וסבלנות. רק לאחר מכן, כשלב שני, שימוש ביכולת קבלת ההחלטות שלה תגיע לידי מיצוי נכון.
הכרה של כוחות אלו, של המְתנה והקשבה והיכולת להפוך אותם לשמישים וזמינים, תסייע לאותה מנהלת לצלוח מכשולים בצורה נכונה. לעומת זאת, אי הכרה של כוחות אלא, או חוסר אִימון פנימי, בכדי להפוך את אותם כוחות לנשלפים בקלות, משאירים את האדם, כזה שזז קדימה, אך התנועה עצמית שלו דלה.
