משפטים כמו “אני חסר ביטחון”, “אני יודעת להקשיב”, הם הגדרת ה’אני’ לפי המשמעות החיצונית. משום שהגדרת ה’אני’ לפי המשמעות הפנימית איננה שיפוטית. המשפטים יהיו – “יש בי את הכוח להקשיב”, “יש בי את הכוח לתת מקום לאחר”. חלק משמעותי מהגדרת ‘האני’ הוא ההפרדה בין האישיות לבין כוחות הנפש.
מי שמנהל את כל כוחות הנפש, היא האישיות. ככל שהאישיות יותר נוכחת, יותר מכירה את הכוחות שלה, את הנטיות הטבעיות וההטיות שהיא מייצרת עבורה – הרי שהיא מסוגלת לבחור באופן חירותי יותר ופחות כפי הטבע הראשוני שלה.
בתהליך הכרה כנה ואמיתי, אנו חושפים באומץ, הן את הנטיות שלנו והן את הכוחות החדשים שיש בנו – ואנו מעזים להישיר אליהם מבט ולומר באומץ: למרות שפספסתי אתכם שנים רבות, אני מוכן להתמודד גם עם האמירה האישית שעד כה חייתי בחושך וגם עם הכוחות הנדרשים ממני כדי להרגיל את הנפש להפסיק להיצמד אל אותן אסטרטגיות מוכרות ולפתח אסטרטגיות רחבות טווח הרבה יותר, הכוללות את כל כוחות האישיות.
אחדות היא לא אחידות. הפרט לא יכול לראות את הצד השני, את הזווית האחרת. יש לו וודאות מוחלטת במה שהוא רואה, במציאות שהוא חווה. הפרט רואה פרט מתוך כל הכלל. אדם שרוצה להתאחד חייב להבין את המבנה שהאחדות מתפרטת. ואז גם רוצה לנסות לראות את שאר הפרטים, את המציאות שהוא אינו חווה. כדי לצאת מהפרטיות, צריך להתאחד עם השני.
