משפטים כמו “אני חסר ביטחון”, “אני יודעת להקשיב”, הם הגדרת ה’אני’ לפי המשמעות החיצונית. משום שהגדרת ה’אני’ לפי המשמעות הפנימית איננה שיפוטית. המשפטים יהיו – “יש בי את הכוח להקשיב”, “יש בי את הכוח לתת מקום לאחר”. חלק משמעותי מהגדרת ‘האני’ הוא ההפרדה בין האישיות לבין כוחות הנפש.
מי שמנהל את כל כוחות הנפש, היא האישיות. ככל שהאישיות יותר נוכחת, יותר מכירה את הכוחות שלה, את הנטיות הטבעיות וההטיות שהיא מייצרת עבורה – הרי שהיא מסוגלת לבחור באופן חירותי יותר ופחות כפי הטבע הראשוני שלה.
האישיות של האדם – היא אחת, אף על פי שיש בה הרבה כוחות שהיא נחלקת אליהן. כל כוח הוא אמת ונכון, אך הוא חלקי וחייב להשתבץ במקומו הראוי. על כל המהלך הזה שולטת האישיות של האדם. האדם איננו שכל ואיננו רגש. איננו גוף ואף איננו נשמה. כל אלה הם חלקים בתוכו. האדם כולל את כולם.
