הִתפרטות מתוך הכלל האחד

הבריאה כבר כוללת הכל

“כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” (משנה סנהדרין, פרק י’, משנה א’) – החיבור אל מה שעוד עתיד להיות כאן בעולם, זה שעוד לא בא, אבל ימשיך ויבוא (העולם הבא), מגיע דווקא דרך החיבור אל הכלל. אל השלם מסכום חלקיו. נשמת כלל ישראל. אומנם יש לי חלק מיוחד משלי ואני עשיר השמח בחלקי. אבל לעולם, גם כשאני הכי שמח בעולם, זה בחלק. אני אינני הכל. הכלל כולל גם את מה שעוד עתיד להיות.

גם לגבי האדם הפרטי, שהוא עולם קטן, אומרים חז”ל: “הווי דן את כל האדם לכף זכות” (משנה אבות, פרק ד’, משנה ו’) – דווקא ההסתכלות על כלל האישיות, היא המביאה לראות את זכותו. כאשר ההסתכלות היא קטנה ומצומצמת, רק על פרט כזה או אחר, החסרונות בולטים. כללו ושל דבר – יש פה אדם! ועל כל חסרונותיו, הרי אדם הוא.
גם לגבי האדם הפרטי, נוכל בבטחה לומר, שמה שאנו רואים עכשיו, איננו כל האדם. יש בו הרבה שעוד עתיד להתגלות.

המפגש הראשון בעולם

כדי שיוכל להיווצר מפגש בין ריבונו של העולם עם הבריאה, היה חייב ריבונו של עולם לצמצם עצמו מהאחדות הכוללת, לפָנות מקום לפרטים שבבריאה, על מנת שיוכלו לבוא לידי ביטוי. זוהי גם הדרך שבה הוא מעתה יכול לִפְנות אל בריותיו.

דוגמה טובה לכך היא עוּבָּר. בתחילתו, העובּר הוא תא אחד, הנוצר מחיבור תא הזרע ותא הביצית. תא זה, הקרוי זיגוטה, כבר כולל בתוכו, את כל מה שעוד עתיד להתפתח. העובר מתחיל מאחידות: תא הזיגוטה משתכפל ונוצרים תאים נוספים, בדמותו כצלמו, כביכול. אך לאחרי אחידות זו, חייבת להיות התמיינות של תאים. כלומר, התפתחות של פרטים מובחנים – של האיברים, על מנת שיוכל להיווצר עובר מושלם בכל פרטיו ולא גוש בשר. האוזן, איננה יד ועין איננה רגל.
ההתחלה היא מאחדות כוללת, שלמה. זהו השלב הראשוני, הגולמי.
השלב השני, ההתפתחות, היא מפירוד, צמצום, הפְרטה לאחדים השונים זה מזה.

מהם חיים?

החיים עצמם, הם השלב השלישי. חיבור של כל הפרטים המובחנים לאחדות שנייה (להלן תקָרֵא אחווה. להרחבה אפשר לעיין במאמר אחת, שתיים ושלוש), המאפשרת לאורגניזם השלם לפעול יחד, כשלכל איבר תפקיד מובחן ומיוחד.
לכל פרט בבריאה יש את המיוחדות שלו שקשורה אל האחדות הכללית – המקור הראשיתי.

הפרדוקס של קיום העולם

מה שמאפשר לפרטים בבריאה ולאדם עם ריבונו של עולם לתקשר זה עם זה הוא הפרדוקס: מצד אחד הם היו מחוברים (ולכן יש להם יכולת חיבור) ומצד שני עכשיו יש ביניהם הפרדה (ולכן הם יכולים לפנות זה לזה).

זהו גם הפרדוקס המלווה את התקשורת בין בני האדם: מצד אחד היינו מחוברים ויש בינינו זהות. זהות זו יוצרת בנו תחושה עמוקה של צורך להשתייך ולהביע את הצד השווה שבנו. מאידך, אנו יצורים מובחנים ומופרדים. ממויָנים, אם נשתמש במשל האֵברים של העובּר לעיל. מובחנוּת זו, יוצרת בנו צורך עמוק לממש אותה ולהביע את ייחודיותנו ואת הצד השונה שבנו. להופיע את החֵרוּת האישית שלנו.

תיקון העולם על ידי אַחֲוָה

האַחֲוָה (ובכתיב מלא – אחווה) היא חיבור בין שווים. ללא הבדלי מעמדות, כמו בין אחים. באנגלית נקרא לזה Brotherhood. כל אחד שונה, אבל מחובר אל השני. זוהי האחדות השנייה, עליה כתבנו לעיל. להבדיל מהאחדות הראשונה, האחווה היא בעצם, סוג של גילוי, כיצד כל העולם עם כל הפרטים שלו, גנוז בי, כבר עכשיו. וגם בכיוון הפוך: איך אני כפרט, חלק מכל מה שקורה בעולם.

האחווה והחיים מחייבים תנועה

הצורך בתנועה מהמיוחדות אל האחדות ובחזרה מחויב על מנת לאפשר מפגשים בבריאה. מתוך המפגשים בין הצדדים השונים, נוצר הכלל, מלא גוונים, מחדש. שוב חיבור אל הכלל, אבל מתוך בחירה ונתינת מקום לכל הפרטים.
הקשר של האדם עם ריבונו של העולם – מקור הבריאה, כוח החיים נוצר מתוך הפירוד. יש אדם נפרד, שקשור אל האחדות הכוללת מתוך העצמיות – העצמאות והעוצמה האישיים שלו. מתוך אותה נפרדות, נוצר גם מפגש עוצמתי.

תנועה יוצרת חיים

כמו חשמל. התנועה בין שני הקטבים, בין הפלוס והמינוס, יוצרת זרם חשמלי. הניסיון לוותר על צד אחד, כדי שלא יהיה חיכוך, כמוהו כוויתור על האנרגיה הנוצרת מתהליך זה. כוויתור על החיים עצמם.

יש פה תנועה כפולה המייצרת חיים: להסכים להיות מיוחדים ולא לוותר על ייחודיות זו. להסכים שיש לנו מוצא משותף ואנו רק חלק – ולהתאחד באחווה.

אין לנו אלא ללמוד אותה.

ולחיות.

אפשר להרחיב בנושא אחדות ואחידות וההבדל ביניהן – כיצד זה עוזר לנו להתמודד עם ההבדלים בתוך החברה ועם המאבק בין חלקי הנפש שלנו – אפשר לקרוא ממש כאן.