כיצד ההנחיה בבריאות טבעית, שכדאי להתחיל את הבוקר עם פירות, מתיישבת עם ההדרכה של חז”ל לאכול “פת שחרית”?
כל דבר המזין
הגמרא כותבת על פת שחרית, אבל הפוסקים לאחריה אמרו שאפשר לצאת חובה בכל דבר המזין ולאוו דווקא על ידי פת.
מהי העת אליה התכוונו חכמים במושג פת שחרית?
בנוסף, הגמרא במסכת פסחים, דף י”ב עמוד ב כותבת, שמאכל כל אדם בשעה רביעית, מאכל פועלים בשעה חמישית ומאכל תלמידי חכמים בשעה שישית.
כלומר, מן המובחר הוא (“מאכל תלמידי חכמים”), לקבוע את הסעודה הראשונה, בשעה השישית מתחילת היום.
אפילו לגבי הנחייה זו, מסבירים האחרונים, שהכוונה היא בשעה השישית מהרגע שקמים (כנראה בגלל שבעבר היו קמים עם הזריחה וכיום לצערנו לא…).
זו שעה, שכבר די מתקרבת לשעת ארוחת הצהריים, של רוב העולם.
נכון שהיו טועמים משהו גם לפני כן (כמו שמובא במשנה ברורה סימן קנ”ה סעיף קטן ה’), אבל פירות, הם בהחלט בחירה נבונה שעונה על הקריטריונים הללו.
עד כאן לגבי הזמן.
לגבי החיטה עצמה:
הרמב”ם כותב, לגבי חיטה שלא נקצרה ברגע הראוי: “היא רוב הנזק” (להלן ציטוט), לעומת חיטה שנקצרה ברגע הנכון: “היא רוב התועלת” – וגם זה בעיקר לצעירים ופחות למבוגרים (כפי המופיע בציטוט להלן).
כלומר, הרמב”ם עצמו, כבר חילק בין סוגים שונים של אנשים וסוגים שונים של חיטה.
כיום, מניסיון, אנו רואים שזה עושה הרבה טוב למספר לא מועט של אנשים, להוריד לחם מהתפריט ולכן יכול להיות שאנחנו לא עומדים בתנאים שהציב שם הרמב”ם.
אבחנות אלו, גם יכולות להיות כיוון נכון לתירוץ ואביא את המקור בלשונו של הרמב”ם:
ניסיון לתירוץ קושיית פת שחרית על פי הרמב”ם:
“ורצוני (לומר) בלחם המתוקן כראוי, שיהיה מחיטה שנתבשלה כל צרכה, אחר שנתייבשו ממנה הליחות הנוספות, ולא נתיישנה עד שיתחיל בה ההפסד.
ושלא יהיה הלחם מסולת נקייה (לא קמח לבן), אך להעביר הקמח בנפה (שיהיה קמח בלבד בלא לכלוכים נוספים), ויהיה נראה חמוצו (תפיחתו) וישים בו מלח כראוי ורק שיהיה הלחם מגרעינים גסים, בלתי נקלפים ומנוקים ותראה החמיצות (התפיחה).
וירבה קיטופו בעת לישתו ויאפה בתנור.
זהו הלחם המתוקן המלאכה אצל הרופאים, והוא הטוב שבמאכלים.
ויצטרך שתדע, שכל מה שיעשה מן החיטה זולת זה הלחם אינו מאכל טוב בשום פנים.
אבל מאכלים רעים מאוד ישנם ממנה:
כלחם המצה והבצק המבושל, כמו המטרט”ץ [אטריה] והלבד”אנץ והקמח המבושלת בדי”צא הנקרא פארנאדה [והעצירה ( = הרוטב?)] והבצק הנאפה באילפס כזלאביה – לביבה בצפיחית בדבש, וכלחם המקוטף [המרוכך = שנילוש] בשמן זית או בזולתו מן השמנים.
כל אלו מאכלים רעים לכל אדם וכן פת הדראה (קמח לבן) ולחם הסולת והחיטה המבושלת (הריסה) אינם מאכלים טובים,
ואם הם בכל זאת טובים, כאשר נתבשלו, הם צריכים אל האיצטומכא שיש לה כח די גדול לבשלם, ואז יזונו באמת במזון טוב ורב”
(הרמב”ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 6).
כלומר אנו צריכים:
- חיטה ש”נתבשלה כל צורכה” ונקצרה בזמן שאין בה לחות (“נתייבשו ממנה הליחות הנוספות”) והשימוש בה הוא כשהיא עדיין טרייה ו”לא נתיישנה עד שיתחיל בה ההפסד”.
- הקמח צריך להיות מלא, ללא לכלוכים (שהטחינה שלו לא תהיה דקה מאוד, אלא יחסית גסה – כמו שיטת הטחינה המסורתית שהייתה בימי הרמב”ם) ומותפח על ידי מחמצת.
- הבלילה צריכה להיות ללא שום שמן ורק עם מלח ומים.
- צורת ההכנה היא אפיה וללא בישול במים.
כפי שניתן לראות יש כאן המון תנאים והתנאי החסר הוא כנראה בעיקר בעצם החיטה.
רואים שיש המון תנאים בחיטה עצמה שקשה להבין מתי בדיוק הוא הזמן הנכון להשתמש בה.
בנוסף, עצם הדקדוק של הרמב”ם בנושא הזה מלמד אותנו על חשיבות השינויים, אפילו הקטנים, של חומר הגלם הזה שנקרא חיטה לבריאות האדם.
כיום – החיטה עצמה די רחוקה מהחיטה שהייתה בימי הרמב”ם ועברה שיבוטים רבים להגדלת תכולת הגלוטן שבה ועוד, כך שאנו לא יודעים לומר מה היה אז, אבל רואים היום בפועל שהוצאה של חיטה מהתפריט מועילה להרבה אנשים.
לכן כתבתי “ניסיון לתירוץ” כי לא בטוח שזה מתרץ הכל, אבל זה בהחלט יכול להיות כיוון..
אז מה יוצא מכל מה שכתבנו?
יוצא, שאם אדם לא קונה לחם מוכן, אלא קונה חיטה שמגדלים בארץ (כמו של “מנחת הארץ”, שהוא זן קצת יותר קדום ומגדלים אותו בצורה אורגנית בקיבוץ שדה אליהו) או כוסמין (גם זן קצת יותר קדום) –
כמובן מגרעין מלא שנטחן בשלימותו,
עדיף כמובן טחינה מעט גסה ולא “דקה מן הדקה”,
מתפיח אותו לאט וטוב (שאור, או מעט שמרים ומשאיר ללילה במקרר),
מוסיף מעט מלח הימלאיה
ולא מוסיף שמן
ואוכל ממנו מידי פעם מעט ולא הרבה ובאופן קבוע,
יחד עם סלט טוב וטעים ואפילו טחינה (שכל אלו יחד מורידים את האינדקס הגליקמי של הארוחה עד מאוד וגם מאזנים את רמת החומציות הכללית של הארוחה) –
אז אנחנו בסדר…
זהו מבנה של סעודת שבת קלאסית, לא?
