דבֵקות ולא היצמדות
בסיום החומש וסוף פרשת מסעי מופיע הפסוק הבא ביחס לנחלות שבארץ ישראל:
“ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל” (במדבר ל”ו, ז’).
היפך הדבֵקות – היצמדות
כותב הנצי”ב על הפסוק הזה:
“לא כנחלה שבחו”ל שאין האדם מדובק לנחלתו אלא קרוב לה. אבל בארץ ישראל: “איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל”. כי כך עלה במחשבה, ‘וימודד ארץ’ להיות נחלה זו לאותו האיש וזרעו” (בפירושו העמק דבר על התורה).
היצמדות, כפי הגדרת הנצי”ב, היא קירבה פיזית.
קירבה זו יכולה ליצור מצג טעות, שהדבר שייך אלי.
דבקות בה’, דבקות בין בני זוג, דבקות בארץ ישראל
היכולת להיות שונים, להתרחק, לא להיות צמודים, היא הבעת אמון בקשר.
שלא אותה היצמדות פיזית, היא המחזיקה את הקשר.
זוהי אמירה, שהקשר בעל חיבור פנימי ולכן יכול לספוג שונות חיצונית והשונות היא רק במעגל השני או השלישי, אבל לא מהותו של הקשר.
זה נכון בקשר בין בני זוג. זה נכון ביחס לריבונו של עולם וזה נכון ביחס לארץ.
רק כאשר התרחקנו והמשכנו להתגעגע – התחלנו להיות דבקים:
כאשר ‘נבעטנו’ מתחת כיסא הכבוד, אל העולם הזה – מתחיל קר של דבקות עם ריבונו של עולם
כאשר רבנו עם בן / בת הזוג, יכול להיווצר צורך פנימי לחזור ולהתפייס.
כאשר יצאנו לגלות והמשכנו לרצות לחזור לציון.
היצמדות מטעה
כי היא יכולה לתת תחושה שהדבר השני ‘שייך’ לי. קנוי לי. יש לי בעלות עליו גם במובן הפנימי.
אין הדבר כן. כל דבר בעל ערך פנימי – הוא בן חורין. אני יכול לחלוק איתו, להיות בשותפות איתו, ליהנות מאורו, אך לא לאחוז בו אחיזה המגבילה אותו, אלא אחיזה המרחיבה אותו בלבד.
אם כך, מהיום:
להידבק ולא להיצמד
אין הכוונה בכך שהיצמדות היא פסולה, אלא שאין היא חלק מהגדרת הקשר.
אדרבה, כמובן, שחלק מהקשר יכול לבוא לידי ביטוי בקרבה פיזית ובהצמדות, אין זו סתירה.
בהצלחה לכולנו ושבת שלום!
