חשיבות שמירת השִגרה
באופן כללי, ניתן לומר, שמערכת העצבים היא מרכת פיקוד ובקרה, שתפקידה לשמור על סטטוס קוׂו. או, במילים של ‘ביולוגים’ – לשמור על איזון ביולוגי / שמירת יציבות הסביבה הפנימית, כלומר: “הומאוסטזיס”.
כל שינוי, בין טוב ובין שאינו טוב, יתקל בתחושה של אי נוחות.
ניתֵן דוגמה, שתוכל להמחיש לנו את המנגנון הזה:
נניח שאתמול, רופא השיניים עקר לנו שן. הלשון מסתובבת בפה ו’מרגישה’ את השן החסרה באותו המקום. מה התוצאה? אנו מתחילים ל’שחק’ עם הלשון באותו החור.
למה בעצם זה קורה?
מערכת העצבים רגילה לחוש ‘פידבק’ של מגע מהשן וכעת, כשהיא איננה מרגישה אותו, זה מֵסֵב את תשומת ליבו של המוח אל אותו המקום.
לאחר זמן מסוים, הלשון (כלומר, המוח) תִתרגל לכך שהשן חסרה ושוב חסרונה לא יפריע לנו.
יתרה מזו, אם לאחר חודשיים נשלים את השן ונעשה השתלת שן, שוב… הלשון תסתובב באותו המקום – ותסב את תשומת ליבנו לאותו המקום (בדומה לְמה שקורה בשעות שאחרי סתימה של חור בשן).
כלומר, לא חיסרון השן או החזרתה היא ה’בעיה’ של מערכת העצבים.
ה’בעיה’ של מערכת העצבים היא עצם השינוי!
חזרתיות מאפשרת לפעולה לצבור אנרגיה
עולם הטבע, הוא עולם שבנוי על חוקים קבועים. יש בהם היגיון רב וערך רב. אשר על כן, יש הרבה מערכות בטבע, שתפקידן הוא לשמור שלא תהיה חריגה מהאיזון – ולהתריע כאשר זה מתרחש.
פחד משינוי
אם כן, מה בעצם עושה מערכת העצבים? היא מתריעה על שינוי!!
לכן, שְמהּ נאה לה – היא מותחת לנו את העצבים. כאשר היא מתריעה, אנו מתחילים להרגיש יותר במתח.
אותה מערכת גורמת לנו להרגיש שמשהו לא בסדר. משהו השתנה ועלנו לשים לב, לעמוד על המשמר ולהיזהר!!
מבחינה ביולוגית – הורמונלית, המערכת העצבית גורמת להפרשת הורמוני דחק כמו אדרנלין וקורטיזול, שמאיצים את דופק הלב, מגבירים את נפח הפעימה, מעלים לחץ דם ועוד.
כל זה קורה, עד המציאות חוזרת לשגרה, או, עד שנכנסת מחשבה אחרת:
או שמגיע לחץ אחר ומשכיח את זה הראשון… לחץ יכול להיות משימה, או אפילו צורך בריכוז רב, כדי לחצות צומת סואן.
האופציה השנייה היא, שאנו מרגיעים את מערכת ההתרעה, כלומר, אומרים לה שהשינוי מכוון והכל בסדר.
ישנן עוד אלפי פעולות ביום, של תיקון והתראה פנימיים (כמו החלפת תאים, שמירה על חום גוף ועוד), שאין לנו שום מודעוּת כלפיהן והן מכווּנות להשאיר את המצב הקיים על כנו.
זהו צד אחד של המטבע.
גיוון ושינוי
הצד השני הוא, שמערכת העצבים, ככל איבר אחר בגוף, חייב גיוון ושינוי.
כמו גוף, הנמצא קפוא בתנוחה מסוימת, דקות ארוכות – מתחילה להיווצר תחושת אי נוחות, המאלצת אותנו לקום לרגע, או לשחרר את האבר הקפוא.
גם כאשר אנו חוזרים על אותה הפעולה, באופן עקבי, למשך זמן רב, אנו חווים עייפות רבה בשרירים ומותחים אותם.
חזרתיות ללא גיוון, או ‘קפיאה על השמרים’, עלולים לגרום לבעיות שלד ושרירים וגם לפגיעה בזרימת דם, כאבי מפרקים, או שחיקת גידים ורצועות.
כל זה מתרחש, מכיוון שאותם האברים – שרירים – או מפרקים – החוזרים שוב ושוב על אותה הפעולה אינם נחים.
כתוצאה מכך, האברים בהם נעשה שימוש יתר הולכים ומתקשחים ואידך, האברים האחרים נשארים רפויים, נחלשים באופן עקבי ומתנוונים לאִיטם.
מה קורה במערכת העצבים?
כך הוא גם במערכת העצבים. המוח בנוי מעגלים מעגלים של הולכה חשמלית. מעגלים נסגרים ומעגלים נפתחים.
ככל שגיוון החשיבה והגירוי החשיבתי שלנו יהיה גדול יותר – כך יפעלו אזורים שונים במוח ומעגלים נוספים במוח (לכל אזור כשרון מיוחד משלו) יבואו לידי ביטוי.
מאידך, ככל שדרכי החשיבה שלנו יהיו חד ממדיים וחוזרים על עצמם, הרי שהמעגלים הנוספים יתנוונו מהר יותר עם הגיל המתבגר ואילו אותם מעגלים בהם השתמשנו באופן עקבי יישארו להיות המעגלים היחידים שאיתם אנו חושבים ופועלים ויהפכו להיות דומיננטיים מידי.
המשמעות המעשית של המובן דומיננטיים מידי הוא, שבמובן מסוים אנו נשאר חסרי בחירה ביחס אליהם.
כלומר נאלץ להשתמש תמיד בהם, באותן דרכי חשיבה, גם במקרים בהם דרושה חשיבה או כשרון מסוג שונה.
הפתרון: גיוון חשיבתי.
