התפרטות מהכלל אל האחד

הבריאה כוללת הכל.

נשמת כלל ישראל – “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” (משנה סנהדרין, פרק י’, משנה א’),

דווקא דרך החיבור אל הכלל. “הווי דן את כל האדם לכף זכות” (משנה אבות, פרק ד’, משנה ו’) –

דווקא ההסתכלות על כלל האישיות, היא המביאה לראות את זכותו.

מפגש

כדי שיוכל להיווצר מפגש בין ריבונו של העולם עם הבריאה, היה חייב ריבונו של עולם לצמצם עצמו מהאחדות הכוללת ולְפָנות מקום לפרטים שבבריאה לבוא לידי ביטוי.

זוהי גם הדרך שבה הוא מעתה יכול לִפְנות אליהם.

דוגמא טובה לכך היא עובר, שבתחילתו הוא זיגוטה שכוללת בה את כל מה שעוד יתפתח.

העובר מתחיל מאחדות, אך חייבת להיות התמיינות של תאים – התפתחות של פרטים מובחנים של האיברים

על מנת שיוכל להיווצר עובר.

ההתחלה היא מאחדות כוללת, שלמה.

חייב להיות פירוד כדי לאפשר התפתחות 

ההתפתחות היא מפירוד, צמצום, הפרטה לאחידים.

לכל פרט בבריאה יש את האחידות שלו – המיוחדות שלו שקשורה אל האחדות הכלל – המקור הראשיתי.

הצורך בתנועה מהאחדות אל האחידות מחויב על מנת לאפשר מפגשים בבריאה.

מתוך המפגשים בין הצדדים השונים, נוצר הכלל מלא גוונים מחדש. שוב חיבור אל הכלל,

אבל מתוך בחירה ונתינת מקום לכל הפרטים.

הקשר של האדם עם ריבונו של העולם – מקור הבריאה, כוח החיים נוצר מתוך הפירוד, יש אדם נפרד,

שקשור אל האחדות הכוללת מתוך העצמיות, הנפרדות ואז נוצר המפגש.

הפרדוקס

מה שמאפשר לפרטים בבריאה ולאדם עם ריבונו של עולם  לתקשר זה עם זה הוא הפרדוקס:

מצד אחד הם היו מחוברים (ולכן יש להם יכולת חיבור) ומצד שני עכשיו יש ביניהם הפרדה (ולכן הם יכולים לפנות זה לזה).