רעב צודק
כותב הרמב”ם: “לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב” (הלכה א’);
“מדרכי הנהגת הבריאות, שלא יעמיס מאכל על מאכל, ולא יאכל אלא לאחר הרעב הצודק ותהיה האסטומכא נקייה” (הרמב”ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 4).
הרעב הצודק זהו רעב אמיתי.
אסטומכא נקיה זו קיבה ריקה.
כלומר לא אוכלים סעודה, לפני שהסעודה הקודמת סיימה להתעכל.
רעב אמיתי או תיאבון?
כשאנו רעבים באמת, מערכת העיכול מפרישה אנזימי עיכול בכמות גדולה יותר, ממה שמצוי בה בדרך כלל וכך מתאפשר עיכול טוב.
ללא כמות מספקת של אנזימי עיכול, אין עיכול ויש קלקול ואז נוצרת תסיסה וריקבון.
רעב אמיתי הנו צורך פיזיולוגי של הגוף הנובע מחוסר חומרי אנרגיה בתאים לצורך פעילותם הביולוגית.
לשם כך יש בגוף מספר מנגנונים שנותנים למוח חיווי לגבי שובע או רעב: רמת הסוכר בדם, כמות השומן שאכלנו, רמות הורמון לפטין / גרלין ועוד.
הדגש הוא, שאף אחד מהם איננו גירוי המגיע מבחוץ, אלא צורך המגיע מבפנים.
תאבון – איננו צורך פיזיולוגי של הגוף, אלא חשק שנוצר כתוצאה מגירוי החושים.
תחושת הצורך נוצרה רק בשלב שני, כתוצאה מזמינות חיצונית של הדבר ולא מצורך פנימי שלי את הדבר:
- החושים נחשפו למשהו מגרה שמפעיל לי את הדמיון (ראיתי / הרחתי / מישהו דיבר על משהו טעים).
- הרגלים (כמו שעת ארוחה, שמחה משפחתית, פגישת עבודה הכוללת נשנושים).
- מחשבה (הכָּרֹות לא נכונות – תינוקות רגילים לקבל ‘פתי בר’ כשבוכים וכך אוכל נקשר להרגעה וכדומה).
מתי אנו נוטים לחשוב שזהו הזמן לאכול?
החיווי שבדרך כלל אנו מפרשים כרעב הוא “עצבים”. אנו מקבלים חיווי, שמשהו לא בסדר. משהו השתנה ועלינו לשים לב ולפתור אותו.
כשאנו מרגישים חוסר נוחות וחייבים לעשות משהו אחר כדי לא להיות במתח פנימי, זהו סימן לכך שזו אינה תחושת רעב, כי אם הרגלים.
במאמר הזה, אנו מרחיבים על תפקידה של מערכת העצבים כ’שומרת הסף’. כשמבינים שזו תפקידה, מתפתחת גם היכולת לחיות בשלווה, למרות התראות על שינוי המגיעות מהמערכת הזו.
חיווי נוסף ונפוץ הוא “קרקור בבטן”.
זהו חיווי המבשר על כך שיש עדיין משהו במערכת העיכול והיא מנסה לטאטא אותו אל מחוצה לה, על ידי פריסטלטיקה (ניעות) נמרצות.
זה הזמן להשאיר אותה ריקה!! לא למלא אותה!!
חייבים לתפוס את העובדה, שכרגע המערכת מנסה להתרוקן בכדי לנוח ולהתכונן לארוחה הבאה ולא זה הזמן להעמיס עליה עוד.
אפשר להעמיק בנושא הזה כאן במאמר פרשנות לא נכונה לעִצבוב של הקיבה.
אז… איך יודעים מתי זו תחושת רעב אמיתית?
כאמור לעיל, רעב אמיתי הינו צורך פיזיולוגי אמיתי של הגוף, בגלל חוסר אנרגיה זמינה, הדרושה לתאים לצורך פעילותם.
ללא אנרגיה, התאים פשוט יפסיקו לתפקד ולבסוף ימותו. החומר הזמין ביותר לתאים הוא סוכר והוא מסופק להם מהדם.
אל הדם הוא מגיע בעיקר מהכבד במקרה של סוכר, או ממאגרי השומן בגוף במקרה של חומצות שומן.
מבין שני החומרים המספקים לגוף אנרגיה, שהם סוכר ושומן – המנגנון הזמין ביותר הוא רמות הסוכר.
לפיכך, לאלו שאינם מורגלים באכילה קטוגנית (שהם 99% מאנשי העולם), תחושת הרעב האמיתית, מגיעה מיד עם ירידת רמות סוכר הזמין לתאים.
במקרה כזה אנו מרגישים לאות, מעיין עייפות מחשבתית וגופנית וצורך של כל הגוף לקום וללכת לאכול.
זו הרגשה נעימה ולא מעצבנת, ומאפשרת לנו בדרך כלל לאכול בנחת.
לאחר אכילה כזו נחוש ‘טוב’ ומלאי אנרגיה.
מה היא תחושת שובע?
לפי כלל זה, תחושת שובע היא תחושה של עלית רמת האנרגיה הנוצרת מעלית רמות הסוכר בדם.
מנגנון נוסף, היוצר תחושת שובע, הוא מנגנון המתיחה של הקיבה.
זה שיוצר תחושה ש’אני מפוצץ’, או ‘אני מפוצצת’.
זהו מנגנון חירום, הנועד לעצור את אלו שכבר אכלו יותר מידי.
למה אכלנו יותר מידי?
בדרך כלל בגלל אכילה מהירה הנוצרת כתוצאה מחוסר לעיסה.
המנגנון הראשי של עלית רמות הסוכר בדם, נכנס לתוקף רק לאחר כעשרים דקות, מתחילת הארוחה והוא נותן חיווי חזק יותר ככל שרמות הסוכר בדם עולות.
כאשר אנחנו מסיימים לאכול עוד לפני שחלפו עשרים דקות, הרי שאנחנו מפספסים את מנגנון הבקרה העיקרי שיש לנו לגבי סיום האכילה – שהוא עליית רמות הסוכר בדם.
במקרה כזה, מנגנון החירום של מתיחת הקיבה נכנס לפעולה והוא מסמן לנו להפסיק לאכול באופן מיידי.
מתי מפסיקים לאכול? אפשר לקרוא כאן
