פערים
בואו ננסה תרגיל של כמה שניות ונדמיין שני דברים:
הדבר הראשון הוא את הציפיות שלי מהעולם – איך אני מצפה שהעולם יתנהל, באיזה אופן?
הדבר השני הוא, איך אני חווה שהעולם מתנהל בפועל?
מה הפער בין המערכת התפיסות והציפיות הפנימית שלי, לבין מה שאני חווה מהעולם? גדול או קטן? אם אפשר היה לתת מספר – כמה הייתי נותן או נותנת?
בואו נחזור לכאן ועכשיו: מה הציוּן שכרגע נתת למערכת היחסים שיש לך עם העולם?
רובינו חווים פער גדול, בין מערכת היחסים שהיינו רוצים שתהיה לנו עם העולם, לבין מערכת היחסים שיש לנו בפועל.
הרבה פעמים, כשאנו מדמיינים, איך ‘נכון’ שהעולם יפעל – יש לנו ציור מסוים, אבל מה שאני פוגש בפועל, זו מציאות שונה לחלוטין.
פערים במערכות יחסים
מערכת היחסים בינינו לעולם, הִנָה מערכת יחסים משמעותית ובעלת עוצמה.
העולם סובב אותנו ואין לנו אפשרות ‘לקחת פסק זמן’ מלהיות בעולם וללכת למקום אחר.
הפער הזה, במערכת יחסים כל כך משמעותית, גורם לתגובה פנימית חזקה.
ככל שחוסר ההלימה בין מה שאני חווה שקורה בחוץ – במציאות, לבין תמונת המצב הפנימית שלי (בגוף – נפש – מחשבה – או רצון) תהיה גדולה יותר, כך תגדל המצוקה שלי.
כאשר הפער קטֵן, לדוגמה, כאשר אני מבין את אותו הכוח הפועל במציאות ואת מטרת פעולתו, הרי שאותו הכוח מצטרף אלי ואני גדֵל.
נניח, לצורך הדוגמה, שהעלבתי מישהו בלי לשים לב וכעת אני רואה שהוא מרוחק ממני. כאשר אני פנוי לקבל, שיכול להיות שהריחוק של החבר הוא שיקוף לְמה שעשיתי, אני יכול להבין את הכוח המופעל ‘כנגדי’ (במקרה הזה על ידי ריחוק) ולצמוח ממנו.
אפשרות נוספת להקטין את הפער היא, כשאני יודע איך להתמודד עם אותו הכוח המופעל עלי. גם מהתמודדות זו, התוצאה היא שאני גדֵל.
נשתמש באותה הדוגמה מהסעיף הקודם, רק בכיוון ההפוך: נניח שמישהו פוגע בי בלי לשים לב ואני בוחר להתמודד עם צורת ההתנהגות שלו כלפי ואומר לו שסגנון הביטוי הזה שלו, פוגע בי (יש עוד צורות התמודדות, אבל רק כדוגמה). גם כך אפשר לגדול.
עולם מושלם
לו היינו מציירים עולם מושלם, כביכול, מבחינתנו האישית, היינו מעדיפים עולם בו הפער לא היה קיים. אבל בעולם המציאותי, הפער קיים ונוכח – ומהווה לכל אדם טריגר משמעותי.
טריגר זה מפעיל אותנו פנימית וגורם לנו לסדרת תגובות, בזו אחר זו: תגובות מחשבתיות – מהן נגזרות תגובות רגשיות – ואנו מגיבים על ידי פעולות מעשיות לפי הרגשות שהופיעו קודם לכן.
זוהי תגובה לפער שהמציאות ‘כפתה עלי’.
תנועת חיים
בגישת מאפשרים, הדואליות אינה מהווה פער, אלא היא ביטוי של שני קצוות על פני ציר אחד. מעין שני קטבים (כמו פלוס ומינוס בסוללה), המייצרים מתח של הולכה ומאפשרים לייצר חשמל.
בעצם, דואליות מייצגת תנועה, תנועת חיים. על פי גישה זו אנו נאמר, שבטבעו, האדם כולל בתוכו את שני קטבים ולאמיתו של דבר, ציר התנועה ביניהם זורם בצורה נינוחה וטבעית.
חיים ללא מציאות ה’כופה עלי’ את עצמה, אינם יוצרים פער, שאני עלול לחוש אותו כחיסרון עמוק ולהיפגע ממנו. מאידך, חיים של אדם אחד על פני כדור הארץ, מייצרים תסכול אחר, של בדידות והפסדים רבים אחרים. על כן, בשני הקטבים הללו יש לי רווח והפסד ואני כאדם, זקוק לשניהם.
התנועה מהפנים אל החוץ ומבחוץ אל הפנים, היא תנועה חיונית שחייבת להתקיים בכל עת.
יש רצון לדָבָר וגם להופכו. זוהי תנועת החיים.
מכאן מובן, שהתגובה של האדם אל המציאות היא אפשרית לבחירה, מפני שיש לו מסוגלות להיות בכל אחד מהצדדים.
לנוע על הציר
בין הקצוות הללו נעים על פני ציר. כאשר אנו ‘תקועים’ על פני צד אחד של הציר, בגלל שבועות קדומות, הרי שהצד השני נראה לנו ‘אסור’ או מאיים.
כך נוצר ‘קימוט’ של הנפש, מכיוון שתנועתה לכיוונים מסוימים מוגבלת והיא איננה מסוגלת להתפשט כפי טבעה.
הדואליות היא מתנת החיים: ברגע שהבורא ברא אותנו – הרי שאנו גם נפרדים ממנו וגם מחוברים אליו; גם כוספים לעולם אחד ומאוחד וגם רוצים קיום עצמי.
מרגע שנבראו החיים אנחנו צועדים לקראת מוות.
בכל פעולת נשימה שבלעדיה אין חיים, נוצרים רדיקליים חופשיים הפוגעים באורגניזם.
מרגע הלידה, בכל יום שעובר הרי שאנו מתקרבים אל מותנו.
שימוש בשיניים, או בכל אבר אחר בגוף מקצר את חייהם ובו בעת נותן לנו חיים.
מאידך, ללא שימוש באיברים גם הם עצמם נפגעים ונמצא שהשימוש בגוף גם מקצר את ימיו וגם מאריך אותם בו בעת…
ומה עם הרגש?
גם ברגשות הדבר כך: תנועת החיים של הרגש, היא ביכולתו להיות אותנטי ולעבור בין כל קשת הרגשות.
רגש קבוע הוא רגש ‘תקוע’ וכאשר אנו אותו רגש זמן ארוך מידי, הרי שזה מתיש אותנו ואנו חייבים שחרור רגשי דחוף.
מאידך, רגשות סותרים יכולים גם ליצור חוסר יציבות.
והתפיסות?
גם בתפיסות שלנו כך הוא: אנו אמביוולנטיים ביחס לדברים רבים ומלאי קונפליקטים פנימיים ביחס לדברים רבים.
אומנם נכון שהדואליות איננה התחלת הסיפור וגם איננה סופו. היא רק המערכה האמצעית (הרחבה במאמר אחת, שתיים ושלוש), אבל זו המערכה דרכה אנו נעים קדימה, אל עבר עולם, בו האחדות, יודעת לכלול גם פרטים סותרים (לעולם הזה קראנו אחווה).
לחבק את הדואליות
החיים נתנו לנו את הדואליות ועלינו לחבקה בשתי ידיים, לנוע על פני הציר ולייצר עולם של אחדות ללא אחידות (הרחבה במאמר אחדות ואחידות). או במילים אחרות, של כלל המאפשר ביטוי לכל הפרטים (הרחבה במאמר התפרטות מתוך הכלל האחד).
הדואליות הטבעית באדם, מהווה מקום לתנועה, מהמקום הכי פנימי של האדם – אל עצמו ומשם אל מערכות היחסים עם העולם.
