כל מזון עובר דרך הקיבה, נחשף לחומציות ולאחר מכן הגוף מפריש תמיסה בסיסית כדי לסתור את אותה החומציות. מה ההיגיון בכך? האם העובדה הזו יכולה להסביר לנו איך הגוף מעכל מזונות מורכבים?
מה הבעיה באכילת עמילן וחלבון באותה הארוחה? יש הסוברים שזה מקלקל את העיכול, כי לכל אחד יש תנאים שונים לעיכול. מאידך, אנו יודעים שכל אחד מהם מתעכל במקום שונה ויכול באותו המקום לקבל את התנאים הדרושים לעיכולו. אם כן, מה הבעיה?
אנו רגילים לייחס חשיבות גדולה מאוד לשאלה ‘מה אנחנו אוכלים’. בנושא זה נכתבו פורומים שלמים ומחקרים עד אין קץ. האמת היא שלשאלה איך אנחנו אוכלים, ישנה חשיבות גדולה ומשמעותית, פעמים רבות יותר מאשר מה אנחנו אוכלים. במאמר זה ננסה לגעת בכללים הנובעים מעובדה ביולוגית פשוטה, ללא יחסי ציבור ראויים.
רעב אמיתי הנו צורך פיזיולוגי של הגוף הנובע מחוסר של תאי הגוף בחומרים לצורכי אנרגיה, או בנייה, לצורך פעילותם הביולוגית. לשם כך, יש בגוף מספר מנגנונים שנותנים למוח חיווי לגבי שובע או רעב , אך אף אחד מהם איננו גירוי המגיע מבחוץ, אלא צורך המגיע מבפנים. איך יודעים האם זו תחושת רעב אמיתית, או תיאבון המגיע מגירוי חיצוני?
אנו אוכלים מזון מבושל ומאוד מתובל והגוף מבקש לשתות בזמן הארוחה. שתיה בזמן הארוחה משבשת את העיכול. מומלץ לשתות מינימום עשר דקות לפני הארוחה או שעה לאחריה.
מכיוון שאנו מסונכרנים עם אור השמש, יש הפרשה פחותה של אנזימי עיכול בלילה, ביחס להפרשתם באמצע היום. אם נתחשב גם בשקיעה וגם בכך שקמים היום מאוחר מהזריחה, נראה כי זמן סיום האכילה הראוי הוא סביב 19:00-20:00 בקיץ וסביב 18:00 בחורף.
