כמו כל גוף חי – אנו זקוקים לאנרגיה כדי לחיות. מסיבה זו אנו יוצאים ‘לצוד’ – הולכים למטבח, פותחים את המקרר, או חושבים על מסעדה טובה בקרבת מקום. מחפשים מזון, או במילים אחרות – מחפשים מקור אנרגיה. את התחושה הזו של האנרגיה אחרי ארוחה אנו מרגישים בכל הגוף, ואנרגיה זו מיוצרת בכל תא ותא מהגוף שלנו.

נתינת כלים מחשבתיים, המייצרים גישה כוללת לתהליך שאנו עוברים, בדרך אל הבריאות. איננו מתמקדים התמקדות צרה בפרט אחד ו’מתאבדים’ להשיג אותו, תוך התעלמות מצרכים אחרים שיש לאותו האדם. גישה כזו, כוללת התחשבות בכל התנאים, הדרושים לשלמות האדם: הן לבריאות הגוף, הן לשמחת הלב, לסקרנות המחשבה והן לתשוקת הרצון – כאשר כל אלה חוברים יחד, נוצר מהלך הרמוני המאגד יחד שני הפכים: את הדרך ואת התוצאה – ואז נהנים בדרך.

המוח בנוי מעגלים מעגלים של הולכה חשמלית. מעגלים נסגרים ומעגלים נפתחים. ככל שגיוון החשיבה והגירוי החשיבתי שלנו יהיה גדול יותר – כך יפעלו אזורים שונים במוח ומעגלים נוספים במוח (לכל אזור כשרון מיוחד משלו) יבואו לידי ביטוי. מאידך, ככל שדרכי החשיבה שלנו יהיו חד ממדיים וחוזרים על עצמם, הרי שהמעגלים הנוספים יתנוונו מהר יותר עם הגיל המתבגר ואילו אותם מעגלים בהם השתמשנו באופן עקבי יישארו להיות המעגלים היחידים שאיתם אנו חושבים ופועלים ויהפכו להיות דומיננטיים מידי.

להבהרת המושג “פרדוקס הגמישות של המוח” בקצרה, אפשר לנסות לנסח זאת כך: המוח מאומן ובנוי לשמור על השגרה ועל מצב מאוזן בגוף (הומאוסטאזיס) ומתריע כאשר מופיע שינוי. לעומת זאת, כאשר אין למידה, התפתחות ושינויים הרי שהמוח מתעייף ומשתעמם בגילאים המוקדמים ומגיל 30 ומעלה חייבת להמשיך להיות למידה של דברים חדשים על מנת שהמוח לא יתנוון.

תודעה עֵרה היא תשומת לב לסיפור הפנימי המתרחש בתוכי, תוך כדי שהוא קורה. להבדיל ממודעוּת, שהיא הסבָּרת והבנת הסיפור הפנימי, לאחר שהוא כבר הסתיים. הפער בין מודעוּת לתודעה ערה, הוא כמו הפער בין חיים לדיבורים ומחשבות

ההליכה בדרך היא משמעותית בפני עצמה עיקר ההתקדמות הפנימית היא מההליכה בדרך ולא מההגעה . דרך ההליכה במדבר מתחבר שוב עם ישראל אל הנקודה הפנימית שלו.