מפרש הנציב על הפסוק – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם- הדיוקים של בנייה, מלבוש , גודל, מידה בבנית המשכן היא כמו הוראות של תכנות. בלי הקפדה על הדיוק – לא יקרה הדבר. אם העם יעשה את הדברים כפי דיוקם יוכל הקב”ה לשכון. הסימן לדיוק הוא השראת השכינה.
אחדות היא לא אחידות. הפרט לא יכול לראות את הצד השני, את הזווית האחרת. יש לו וודאות מוחלטת במה שהוא רואה, במציאות שהוא חווה. הפרט רואה פרט מתוך כל הכלל. אדם שרוצה להתאחד חייב להבין את המבנה שהאחדות מתפרטת. ואז גם רוצה לנסות לראות את שאר הפרטים, את המציאות שהוא אינו חווה. כדי לצאת מהפרטיות, צריך להתאחד עם השני.
בית עבדים- זו חברה שמבססת עצמה על עבדות. לדוגמא – מצרים, רומא העתיקה, דרום אמריקה. התורה מתנגדת לבית עבדים, לחברה המבוססת על עבדות. אך מתחשבת במדרגתו של העם, האדם ומתוך המקום הזה מאפשרת לצעוד קדימה לתיקון החברה, לחירות מוחלטת.
מריבונו של עולם אנו מקבלים הגבלות על עולם ההישרדות. דרכם האדם מבטא את מותר האדם מהבהמה , ואת החרות.
אנו חלק מעולם הביולוגיה אך ב613 נקודות אנו מגבילים את עולם הביולוגיה ומבטאים את חרותנו דווקא דרך המגבלות.
לפני שזזים צריכים תנועה עצמית, לפני הנס של קריעת ים, הקב”ה מבקש תנועה עצמית של העם . כדי שתיפתח המציאות שנראית סגורה חייבת להיות תנועה עצמית מבפנים
כדי להפוך את היעד, המטרה לאפשרית חשוב לסמן את הלא אפשרי , למצוא את האדם שיכול לראות גבוה יותר, שחווה את החוויה ומכיר אותה ולתת לו להוביל אל הגשמת המטרה אל האפשרי.
למשה רבנו אין צורך בעשרת המכות כדי לזכות לגאולה, לעומת עם ישראל שמשועבדים מחשבתית לכך שאין דרך לצאת ממצרים .
השעבוד הוא בעיקר במחשבה, וכשנמצאים בתוך מערכת כל כך גדולה בלי חיבור אל הנקודה הפנימית היציאה מהשעבוד קשה יותר.
ההליכה בדרך היא משמעותית בפני עצמה עיקר ההתקדמות הפנימית היא מההליכה בדרך ולא מההגעה . דרך ההליכה במדבר מתחבר שוב עם ישראל אל הנקודה הפנימית שלו.
החיבור בין שבט דן לשבט יהודה הוא החיבור של את המציאות אל הקודש, אל הנקודה הפנימית ,דרך שבט בנימין.
מלכותו של יוסף מסתכלת על שורש המציאות, הנקודה הפנימית , הסתכלות על המציאות ושואלת מה עוד היא צריכה כדי להתקדם
מלכותו יהודה- לא כופה את מלכותו , מדבר רק כשהמציאות מבקשת, כשיש נכונות במציאות.
