להתכונן נכון לצום
הפסקת אכילה של 25 שעות, היא אולי אתגר מכובד להרגלים ולסגנון המחשבה שלנו, אבל זו משימה קלה לגוף… איך מתכוננים? מה כדאי לאכול? וכמה לשתות? ומה הכי כדאי לאכול בסעודה המפסקת? הכל בפוסט שלפניכם
הפסקת אכילה של 25 שעות, היא אולי אתגר מכובד להרגלים ולסגנון המחשבה שלנו, אבל זו משימה קלה לגוף… איך מתכוננים? מה כדאי לאכול? וכמה לשתות? ומה הכי כדאי לאכול בסעודה המפסקת? הכל בפוסט שלפניכם
אנו רוצים להתפתח אל אופקים חדשים. אך, האם אנו מוכנים לרגע להרפות מהישן והמוכר ולשאול שאלות חדשות? לאתגר את התפיסות המוכרות? לשאול שאלות – להביע משאלות. מאמר חדש לשנה שבטוח תהיה חדשה – אך האם תהיה גם מחודשת?
תודעה עֵרה היא תשומת לב לסיפור הפנימי המתרחש בתוכי, תוך כדי שהוא קורה. להבדיל ממודעוּת, שהיא הסבָּרת והבנת הסיפור הפנימי, לאחר שהוא כבר הסתיים. הפער בין מודעוּת לתודעה ערה, הוא כמו הפער בין חיים לדיבורים ומחשבות
כל האדם כבר כלול בזיגוטה, התא הראשון. אך תא אחד לא מספיק, התא צריך להשתכפל ובנוסף, כל תא חייב להתמיין ולקבל תפקיד ייחודי. לאחר כל זאת, כל רקמה וכל אבר חייבים לעבוד בהרמוניה עם כל שאר התאים, השונים מהם. זה ורק זה – הוא אדם וכך הוא העולם.
אנו רצים אל מה שאנו חושבים שחסר לנו. אך מאידך, המחשבה איננה המייצרת את הרצונות. הרצון הוא אין סופי וכבר קיים בנו. המחשבה היא זו המציירת מה ‘נכון’ ובכך מצמצת את הרצון ומכוונת אותו אל מה שחשוב ‘לדעתה’
להבהרת המושג “פרדוקס הגמישות של המוח” בקצרה, אפשר לנסות לנסח זאת כך: המוח מאומן ובנוי לשמור על השגרה ועל מצב מאוזן בגוף (הומאוסטאזיס) ומתריע כאשר מופיע שינוי. לעומת זאת, כאשר אין למידה, התפתחות ושינויים הרי שהמוח מתעייף ומשתעמם בגילאים המוקדמים ומגיל 30 ומעלה חייבת להמשיך להיות למידה של דברים חדשים על מנת שהמוח לא יתנוון.
למערכת הפנימית, העצמית, של האדם, חוקים משלה. גם למערכת היחסים עם העולם התנהלות משלה. לכן גם המפגש עם הסביבה אצל כל אדם יהיה שונה. שני אנשים חווים בצורה שונה ואחרת את אותה הסיטואציה. גם אם ביטוי החוויה יהיה באותה המילה – הפרשנות לאותה מילה, מציאות, חוויה,תהיה שונה אצל כל אחד.
בגישת מאפשרים, הדואליות אינה מהווה פער, אלא היא ביטוי של שני קצוות על פני ציר אחד. מעין שני קטבים, המייצרים מתח של הולכה ומאפשרים לייצר חשמל. בעצם דואליות מייצגת תנועה, תנועת חיים. על פי גישה זו אנו נאמר, שבטבעו, האדם כולל בתוכו את שני קטבים ולאמיתו של דבר ציר התנועה ביניהם זורם בצורה נינוחה וטבעית.
משפטים כמו “אני חסר ביטחון”, “אני יודעת להקשיב”, הם הגדרת ה’אני’ לפי המשמעות החיצונית. משום שהגדרת ה’אני’ לפי המשמעות הפנימית איננה שיפוטית. המשפטים יהיו – “יש בי את הכוח להקשיב”, “יש בי את הכוח לתת מקום לאחר”. חלק משמעותי מהגדרת ‘האני’ הוא ההפרדה בין האישיות לבין כוחות הנפש.
איננו יכולים בכל יום לקבל מחדש החלטות לגבי כל הדברים אותם אנחנו עוברים בחיינו. מסיבה זו אנו לומדים מניסיון. כלומר, אנו ‘מקבלים על עצמנו’ מעין כללי אצבע, שלאורם אנו הולכים. הם מסייעים לנו להתנהל בחיי היום יום, בכדי שיהיה לנו מצע שעל גביו אנו יכולים לקבל החלטות. הבעיה היא, שהחלטות אלו הינן חיוניות מחד והרבה פעמים מטעות מאידך. אז מה עושים?