בהתחלה אנחנו מגדירים אותו במושגים בוסריים, בכדי שנוכל לדבר עליו. אבל, המושגים ישתכללו ויהיו שונים לחלוטין בסוף התהליך. הגדרת האני היא מחויבת, אבל טעות היא להישאר בהגדרה הראשונית. זהו תהליך מתמשך, ההולך ומתפתח כל הזמן
שלוש הוא העולם הבא, אליו הכל זורם. צמיחה היא התנועה על הציר. הכיוון הוא מתוך מה שכבר הכל קיים, ליצור מציאות חדשה של כל מה שקיים בי עם כל הפרטים. גם ברובד הנאצל יותר זה כך: בהתחלה הייתי מחובר אל הבורא, אחר כך הוא הפריד אותי ממנו ולבסוף אנחנו מתאחדים שוב, מרצון = הרצון האישי הפרטי הנבדל שלי רוצה את החיבור ונוצר כאן שלוש חדש.
מי שמנהל את כל כוחות הנפש, היא האישיות. ככל שהאישיות יותר נוכחת, יותר מכירה את הכוחות שלה, את הנטיות הטבעיות וההטיות שהיא מייצרת עבורה – הרי שהיא מסוגלת לבחור באופן חירותי יותר ופחות כפי הטבע הראשוני שלה.
בתהליך הכרה כנה ואמיתי, אנו חושפים באומץ, הן את הנטיות שלנו והן את הכוחות החדשים שיש בנו – ואנו מעזים להישיר אליהם מבט ולומר באומץ: למרות שפספסתי אתכם שנים רבות, אני מוכן להתמודד גם עם האמירה האישית שעד כה חייתי בחושך וגם עם הכוחות הנדרשים ממני כדי להרגיל את הנפש להפסיק להיצמד אל אותן אסטרטגיות מוכרות ולפתח אסטרטגיות רחבות טווח הרבה יותר, הכוללות את כל כוחות האישיות.
ההתפתחות היא מפירוד, צמצום, הפרטה לאחידים. לכל פרט בבריאה יש את האחידות שלו – המיוחדות שלו שקשורה אל האחדות הכלל – המקור הראשיתי. הצורך בתנועה מהאחדות אל האחידות מחויב על מנת לאפשר מפגשים בבריאה.
האישיות של האדם – היא אחת, אף על פי שיש בה הרבה כוחות שהיא נחלקת אליהן. כל כוח הוא אמת ונכון, אך הוא חלקי וחייב להשתבץ במקומו הראוי. על כל המהלך הזה שולטת האישיות של האדם. האדם איננו שכל ואיננו רגש. איננו גוף ואף איננו נשמה. כל אלה הם חלקים בתוכו. האדם כולל את כולם.
החיים הם “עֵרים” – מלאי תנועות ותזוזות, המפעילות עלינו כוחות מצדדים שונים. על כן, איזון “עֵר” הוא איזון דינמי, לא סטטי. איזון זה מבטא את היכולת לחזור אל נקודת שיווי המשקל הפנימי, תוך כדי תנועה.
המילה אחדות בהגדרה, היא ההפך מהמילה אחידות. להיות באחדות זה ההפך מאשר להיות אחידים. אם אני אחיד עם מישהו – הוא בסך הכל משכפל לי את עצמי, לא נותן לי שום דבר חדש ואיננו מאחד אותי עם מרחב גדול יותר. פוסט חשוב כדי להסתדר עם שוני בין אנשים ועם חלקי הנפש השונים שיש בתוכי.
הרצון האנושי הופך את האפשרות לאפשרית. כאשר הדבר אפשרי – האפשרות לדבר שיקרה, כבר נמצאת, קיימת. האפשרות היא הדרך, הגישה, עליה אנו צועדים. אנו סוללים את הדרך, אבל חייבים ללכת בה בכדי להגיע
המוח בנוי מעגלים מעגלים של הולכה חשמלית. מעגלים נסגרים ומעגלים נפתחים. ככל שגיוון החשיבה והגירוי החשיבתי שלנו יהיה גדול יותר – כך יפעלו אזורים שונים במוח ומעגלים נוספים במוח (לכל אזור כשרון מיוחד משלו) יבואו לידי ביטוי. מאידך, ככל שדרכי החשיבה שלנו יהיו חד ממדיים וחוזרים על עצמם, הרי שהמעגלים הנוספים יתנוונו מהר יותר עם הגיל המתבגר ואילו אותם מעגלים בהם השתמשנו באופן עקבי יישארו להיות המעגלים היחידים שאיתם אנו חושבים ופועלים ויהפכו להיות דומיננטיים מידי.
