תודעה עֵרה היא תשומת לב לסיפור הפנימי המתרחש בתוכי, תוך כדי שהוא קורה. להבדיל ממודעוּת, שהיא הסבָּרת והבנת הסיפור הפנימי, לאחר שהוא כבר הסתיים. הפער בין מודעוּת לתודעה ערה, הוא כמו הפער בין חיים לדיבורים ומחשבות
איננו יכולים בכל יום לקבל מחדש החלטות לגבי כל הדברים אותם אנחנו עוברים בחיינו. מסיבה זו אנו לומדים מניסיון. כלומר, אנו ‘מקבלים על עצמנו’ מעין כללי אצבע, שלאורם אנו הולכים. הם מסייעים לנו להתנהל בחיי היום יום, בכדי שיהיה לנו מצע שעל גביו אנו יכולים לקבל החלטות. הבעיה היא, שהחלטות אלו הינן חיוניות מחד והרבה פעמים מטעות מאידך. אז מה עושים?
בהתחלה אנחנו מגדירים אותו במושגים בוסריים, בכדי שנוכל לדבר עליו. אבל, המושגים ישתכללו ויהיו שונים לחלוטין בסוף התהליך. הגדרת האני היא מחויבת, אבל טעות היא להישאר בהגדרה הראשונית. זהו תהליך מתמשך, ההולך ומתפתח כל הזמן
בתהליך הכרה כנה ואמיתי, אנו חושפים באומץ, הן את הנטיות שלנו והן את הכוחות החדשים שיש בנו – ואנו מעזים להישיר אליהם מבט ולומר באומץ: למרות שפספסתי אתכם שנים רבות, אני מוכן להתמודד גם עם האמירה האישית שעד כה חייתי בחושך וגם עם הכוחות הנדרשים ממני כדי להרגיל את הנפש להפסיק להיצמד אל אותן אסטרטגיות מוכרות ולפתח אסטרטגיות רחבות טווח הרבה יותר, הכוללות את כל כוחות האישיות.
