תודעה עֵרה היא תשומת לב לסיפור הפנימי המתרחש בתוכי, תוך כדי שהוא קורה. להבדיל ממודעוּת, שהיא הסבָּרת והבנת הסיפור הפנימי, לאחר שהוא כבר הסתיים. הפער בין מודעוּת לתודעה ערה, הוא כמו הפער בין חיים לדיבורים ומחשבות
בפרשיות אלו התורה מציבה סטנדרט חדש, שונה וגבוה לעם ישראל על ידי הקדושה. כל איסורי ביאה הם מקרים קיימים בעולם העתיק ואפשריים. אך לא כל מה שזמין הוא טוב.
שלוש הוא העולם הבא, אליו הכל זורם. צמיחה היא התנועה על הציר. הכיוון הוא מתוך מה שכבר הכל קיים, ליצור מציאות חדשה של כל מה שקיים בי עם כל הפרטים. גם ברובד הנאצל יותר זה כך: בהתחלה הייתי מחובר אל הבורא, אחר כך הוא הפריד אותי ממנו ולבסוף אנחנו מתאחדים שוב, מרצון = הרצון האישי הפרטי הנבדל שלי רוצה את החיבור ונוצר כאן שלוש חדש.
בתהליך הכרה כנה ואמיתי, אנו חושפים באומץ, הן את הנטיות שלנו והן את הכוחות החדשים שיש בנו – ואנו מעזים להישיר אליהם מבט ולומר באומץ: למרות שפספסתי אתכם שנים רבות, אני מוכן להתמודד גם עם האמירה האישית שעד כה חייתי בחושך וגם עם הכוחות הנדרשים ממני כדי להרגיל את הנפש להפסיק להיצמד אל אותן אסטרטגיות מוכרות ולפתח אסטרטגיות רחבות טווח הרבה יותר, הכוללות את כל כוחות האישיות.
האישיות של האדם – היא אחת, אף על פי שיש בה הרבה כוחות שהיא נחלקת אליהן. כל כוח הוא אמת ונכון, אך הוא חלקי וחייב להשתבץ במקומו הראוי. על כל המהלך הזה שולטת האישיות של האדם. האדם איננו שכל ואיננו רגש. איננו גוף ואף איננו נשמה. כל אלה הם חלקים בתוכו. האדם כולל את כולם.
אחדות היא לא אחידות. הפרט לא יכול לראות את הצד השני, את הזווית האחרת. יש לו וודאות מוחלטת במה שהוא רואה, במציאות שהוא חווה. הפרט רואה פרט מתוך כל הכלל. אדם שרוצה להתאחד חייב להבין את המבנה שהאחדות מתפרטת. ואז גם רוצה לנסות לראות את שאר הפרטים, את המציאות שהוא אינו חווה. כדי לצאת מהפרטיות, צריך להתאחד עם השני.
לפני שזזים צריכים תנועה עצמית, לפני הנס של קריעת ים, הקב”ה מבקש תנועה עצמית של העם . כדי שתיפתח המציאות שנראית סגורה חייבת להיות תנועה עצמית מבפנים
כדי להפוך את היעד, המטרה לאפשרית חשוב לסמן את הלא אפשרי , למצוא את האדם שיכול לראות גבוה יותר, שחווה את החוויה ומכיר אותה ולתת לו להוביל אל הגשמת המטרה אל האפשרי.
