בשלושה דברים מצווה התורה להיות דבקים: בריבונו של עולם, בין בני זוג ובארץ ישראל. את עבודת האלילים מכנה התורה בשם “היצמדות”. מה ההבדל בין “להידבק” ובין “להיצמד”? ולמה ידיעת ההבדל כל כך חשוב לחיים בכלל ולזוגיות בפרט?
כל האדם כבר כלול בזיגוטה, התא הראשון. אך תא אחד לא מספיק, התא צריך להשתכפל ובנוסף, כל תא חייב להתמיין ולקבל תפקיד ייחודי. לאחר כל זאת, כל רקמה וכל אבר חייבים לעבוד בהרמוניה עם כל שאר התאים, השונים מהם. זה ורק זה – הוא אדם וכך הוא העולם.
שלוש הוא העולם הבא, אליו הכל זורם. צמיחה היא התנועה על הציר. הכיוון הוא מתוך מה שכבר הכל קיים, ליצור מציאות חדשה של כל מה שקיים בי עם כל הפרטים. גם ברובד הנאצל יותר זה כך: בהתחלה הייתי מחובר אל הבורא, אחר כך הוא הפריד אותי ממנו ולבסוף אנחנו מתאחדים שוב, מרצון = הרצון האישי הפרטי הנבדל שלי רוצה את החיבור ונוצר כאן שלוש חדש.
ההתפתחות היא מפירוד, צמצום, הפרטה לאחידים. לכל פרט בבריאה יש את האחידות שלו – המיוחדות שלו שקשורה אל האחדות הכלל – המקור הראשיתי. הצורך בתנועה מהאחדות אל האחידות מחויב על מנת לאפשר מפגשים בבריאה.
האישיות של האדם – היא אחת, אף על פי שיש בה הרבה כוחות שהיא נחלקת אליהן. כל כוח הוא אמת ונכון, אך הוא חלקי וחייב להשתבץ במקומו הראוי. על כל המהלך הזה שולטת האישיות של האדם. האדם איננו שכל ואיננו רגש. איננו גוף ואף איננו נשמה. כל אלה הם חלקים בתוכו. האדם כולל את כולם.
אחדות היא לא אחידות. הפרט לא יכול לראות את הצד השני, את הזווית האחרת. יש לו וודאות מוחלטת במה שהוא רואה, במציאות שהוא חווה. הפרט רואה פרט מתוך כל הכלל. אדם שרוצה להתאחד חייב להבין את המבנה שהאחדות מתפרטת. ואז גם רוצה לנסות לראות את שאר הפרטים, את המציאות שהוא אינו חווה. כדי לצאת מהפרטיות, צריך להתאחד עם השני.
