היום השלישי של חג הסוכות, מידתו של יעקב אבינו, מידת התפארת.

את מידת התפארת ננסה להסביר דרך המילה מפגש.

את מידת החסד הסברנו כניסיון להשלים את החסר ולקדם את עצמנו ואת העולם. את הגבורה הסברנו ככזו שמאפשרת מקצב נכון של החיים. התפארת היא הרגע שבו כל החלקים מתחברים יחד.

זה הרגע שבו אנו שוהים. אבל שהייה זו איננה המתנה למשהו אחר שיגיע (כלומר איננה ציפייה), אלא כזו שאחרי כל ההתקדמויות והמאמצים, סוף סוף מגיעים, ונוכחים ברגע. רגע אחד הכולל הכל, כולל כל השלבים שקדמו לו.

שהייה נוכחת שמאפשרת מפגש. לא נוכחות של קיפאון, אלא כזו שמאפשרת התרחבות.

מתי מתרחש המפגש?

כלפי מה אנו מייעדים את המפגש, ולמה התפארת מופיעה אחרי החסד והגבורה?

טרחתי ועשיתי. קידמתי והתקדמתי. אפילו עשיתי את זה בקצב הנכון. ידעתי להתמקד בנושאים החשובים באמת. הדרך הייתה נהדרת. אבל מתי מתרחש הנס? מתי קורה הדבר עצמו? מתי סוף סוף נפגשים?

כדי להיות נוכח במפגש, אני חייב להיות שם באמת. לא להיות עסוק במשהו אחר. לא לנסות "להגיע" ולהמשיך להתקדם.

כאשר אני נוכח 'מדי', הנוכחות של השני נפגעת, וממילא אין מפגש: אני נפגש עם עצמי ועם הנוכחות המפוארת של עצמי. מצד שני, גם כאשר אני מאפשר לשני להיות נוכח 'מדי', הנוכחות שלי נפגעת, ושוב אותה תוצאה: אין מפגש, כי אני לא שם.

מפגש אמיתי טומן בחובו את הברכה של הכוחות שנמצאים מחוצה לי, כשהם מתחברים עם הכוחות הטמונים בתוכי. את ההפנמה שיש לאחר כוחות אמיתיים שאני חייב להיפגש עימם. איכויות אנושיות שמשלימות לי את התמונה, בצורה ששום עשייה אישית שלי, מדויקת ונהדרת ככל שתהיה, לא תוכל לעשות.

שלושת מצבי המפגש

כדי שיהיה קל לזכור, אפשר לסמן את סוגי המפגש ב-FFF, הידועים כ-Fight, Flight או Freeze. אלה שלושת מצבי החירום, ובעצם הם יכולים לשמש לנו לעזר ולהיות שלושת מצבי המפגש שלנו עם האחר:

את מצב המלחמה (Fight) נסמן כמצב שבו אני 'דוחף' בזמן המפגש יתר על המידה. אני בקרב, ולא נותן לשני להיות נוכח, שלא 'יתפוס' לי את המקום.

את מצב הבריחה (Flight) נסמן כמצב שבו אני 'נדחף' אחורה בזמן המפגש. אני חושש להיות נוכח, ומפנה מעצמי יתר על המידה לנוכחות המשתלטת של השני.

המצב השלישי נקרא Freeze, שבמובן הרגיל פירושו לקפוא. אבל אנו ניתן לו פרשנות חיובית: אני לא זז אחורה ולא דוחף קדימה. אני פשוט שם. נוכח. עומד. מוכן להיפגש. לא נוכחות של קיפאון, אלא כזו שכל האישיות הפנימית שותפה בה. (יש המסמנים אותו ב-F נוסף: Friendship.)

במצב הזה השהייה מול מישהו לא רק שאיננה מקפיאה אותי, אלא מרחיבה אותי. המפגש עם האחר גורם לי להיות רחב יותר ומכיל יותר מאשר בלעדיו.

(בהערת סוגריים נאמר שהמציאות הזו של מפגש היא גם מול האדם האחר, אך גם מול כל חלקי אישיותי: אני מאפשר לעצמי להיפגש עם כולם, בלי 'לדחוק' בחלק מהם להיעלם כי אני מתבייש בהם, ובלי 'להידחק' על ידי חלקים אחרים שיש בהם ביקורת עצמית כלפי מי שאני.)

בצורה כזו יש מקום לכל חלקי המציאות להיות יחד, בשלום פנימי אמיתי. לא נשלטים ולא משתלטים, אלא משתלבים.

שאלה לעצמי

ביום זה של מידת התפארת, אלמד להכיר את סגנון המפגש שלי ואשאל את עצמי: באיזה סגנון חירום אני משתמש?

  1. האם אני דוחף את עצמי לסביבה בלי הקשבה, ומביע את עצמי בלי בקשה של הסביבה?
  2. האם אני מקבל מבחוץ את דעתו של השני רק בגלל שהוא חזק או חכם, בלי להעביר את זה דרך מסננת האישיות שלי?
  3. האם אני קופא עד כדי שאין בי תנועה פנימית, והמפגש הוא חיצוני בלבד?

נאפשר לעצמנו להיפגש, גם עם עצמנו וגם עם אחרים, להרחיב את העולם שלנו ולפאר אותו בגוונים נוספים.