היום הרביעי של חג הסוכות, מידתו של משה רבנו, מידת הנצח.

בכל שלושת הימים הקודמים התהלכנו. התקדמנו, היה משמעותי ומדויק, נפגשנו והתבסמנו מכל המגוון שיש לעולם להציע.

הבעיה היא שהעולם הזה מלא משברים ואתגרים. לא הכל הולך חלק. ולא רק שלא הולך חלק, הרבה פעמים הולך גרוע, ויש כישלונות.

אנחנו מסתכלים מבחוץ על עצמנו ורואים מעשה לא טוב, ויש לנו ביקורת על עצמנו, כי לא הצלחנו ואנחנו מרגישים דפוקים. יש לנו ביקורת, כי אין לנו הבנה פנימית של העולם שלנו.

מה ברירת המחדל שלי?

זה הזמן לשאול: מה ה-default (מצב ברירת המחדל) שלי? האם אני אדם דפוק שעושה דברים טובים, או שאני אדם טוב שעושה דברים דפוקים?

כאשר אני נמדד לפי 'התפוקות' שלי, הכישלון מוריד לי את הערך. מגדיר לי את הערך. כאשר הערך שלי יציב, הכישלון מאפשר לי ללמוד ולהתפתח.

מה אפשר ללמוד מהגוף

כאשר הולכים יחפים לאורך זמן, עור כף הרגל נעשה מעובה יותר. מצד אחד זהו תהליך שמכער את מראה כף הרגל וגם מקטין את הרגישות שלה למגע האדמה. מצד שני יש בו היגיון: הוא מונע פציעה.

ואיך זה עובד בנפש? כאשר מישהו נתון למתקפה קבועה של ביקורת, נוצר בו מעין "עיבוי" רגשי. האדם מפתח עור של פיל. זהו מנגנון הגנה חשוב, שיש בו היגיון רב, כדי למנוע פגיעה מתמשכת והרסנית בנפשו, שהרי המשך חשיפה קבועה לביקורת הרסנית יכול לגרום לטראומה בלתי הפיכה.

ומה המחיר? אותו עיבוי מונע את התחושות העדינות והדקות של אהבה וקרבה כלפי הסביבה. אולי אפילו כאשר בת או בן הזוג יאמרו מילה טובה של אהבה, היא לא ממש תקבל משמעות נפשית עמוקה.

אנו רואים שיש מחיר למנגנון ההגנה, אבל זו התגובה הרצויה במצב הנתון. כלפי חוץ, לפני שמבינים את ההיגיון, התגובה של הגוף או הנפש נראית לא הגיונית: נוצר עיבוי שמונע תחושה עדינה ורגישות. אבל כאשר מעמיקים, רואים שיש בו היגיון.

כלומר, למרות שיש מחירים למנגנוני ההגנה, תמיד יש בהם היגיון פנימי. עלינו רק לגלות אותו. אנו נדרשים להקשבה לגוף ולנפש: מאחורי התופעה הלא בריאה יש אהבה וחיים, כוח שרוצה לרפא אותי במסגרת הנתונים הקיימים.

מידת הנצח

זוהי מידת הנצח. היא עוזרת לי להחזיק במבט הפנימי הנכון גם מול כישלון, גם מול מצבי משבר.

זה המבט של משה רבנו, שכבר בזמן גלות מצרים ראה את היכולת לצאת משם, את החירות של עם ישראל, שהתגלתה רק לאחר מכן במדבר, במעמד הר סיני.

מידת הנצח היא שמאפשרת לי להישיר מבט אל הכישלון ולהתמודד, הן עם המציאות והן עם הכישלון. להבין שיש היגיון פנימי במה שקורה, גם כשהוא נראה גרוע. גם לגבי "מנגנוני השמדה עצמית" שקיימים בי: אלמד לא להתקרבן, אלא ללמוד אותם.

שאלה לעצמי

ביום זה של מידת הנצח אנסה לברר: מה ה-default שלי? האם אני אדם דפוק שעושה דברים טובים, או אדם טוב שעושה דברים דפוקים?

אשאל בעדינות את עצמי ואנסה לברר: מה ההיגיון בתגובות שלי? מפני מה אתם מנסים להגן עליי, ואילו חיים אתם מביאים לי בכנפיכם?