במאמרים הקודמים דיברנו על קיבעון מחשבתי, על היתרונות והחסרונות שלו, ופגשנו את הפרדוקס שמגיע איתו:

  • מצד אחד, כל קיבעון נוצר על סמך ניסיון, ויש לו יתרון התפתחותי מסוים, אחרת הוא לא היה נלמד ונרכש. לכן יש בו חוכמת חיים מסוימת. בפועל זה אומר שאנחנו לא רוצים לנתק סתם כך שום דפוס מחשבה (אלא אם הוא דפוס הרסני במיוחד, שנוצר בנסיבות קיצוניות. ולמרות שגם בדפוס ההרסני ביותר יש היגיון הישרדותי פנימי כלשהו, זה לא המקום לדבר על כך).
  • ומצד שני, אנחנו לא רוצים להיות תקועים באותו דפוס מחשבה 80 שנה, כי זה מעכב התפתחות.

מה כן אנחנו רוצים?

לשכלל ולהרחיב את גרעין החוכמה שיש בדפוסי המחשבה. לגמש אותו ולהתאים אותו לחיים שלי היום, ולא להישאר תקועים עם הצורה שבה הוא התאים לי אתמול.

כלומר, להתחשב בניסיון החיים הקודם שהביא לנו את דפוס החשיבה הזה, ולברר מה הוא בא לשרת. לא סתם אנחנו "יודעים" שמשהו נכון או לא נכון לנו.

בחזרה לנטע

בואו נחזור לנטע ולמלפפונים, וניקח ממנה דוגמה לשכלול הדפוס:

  • אולי בגיל 16 נטע תוכל לעדכן שהיא דווקא אוהבת מלפפונים. חוויית האכילה בגיל הזה שונה לגמרי מחוויית האכילה בגיל שנתיים, ועכשיו זה טעים.
  • אבל מצד שני, בעומק העובדה שאני לא מוכנה לאכול מלפפונים מונח דפוס: מותר לי לומר, לחשוב ולהרגיש שחלק מהמזונות לא נעימים או לא טעימים לי. זה דפוס חשוב שאין צורך לאבד, אלא דווקא לשמר. זה דפוס של ערך עצמי, של נוכחות ושל בחירה.

בצורה כזו לא הרסנו את הדפוס עצמו, אלא העמקנו אותו. מצאנו את המוטיבציה הפנימית שהוא בא לשרת.

כשנטע הייתה קטנה והתפיסה שלה הייתה מוחשית מאוד, כל בחירה הייתה מוחלטת, וכדי לקבל ממשות היא הייתה חייבת להיות מושלכת על אובייקט מסוים: אני שונאת מלפפונים! הבחירה התבטאה דרך שנאת המלפפון, ולכן היא לעולם לא תטעם אותו.

אבל כשנטע גדלה, היא מסוגלת להפריד בין הרצון לטעום את המלפפון לבין החובה ליהנות ממנו. היא יכולה לעבור תהליך עם עצמה: לטעום שוב ושוב, ועדיין להחליט לגמרי בעצמה. להתחיל לאכול מלפפונים אם טעים לה, ולהמשיך לא לאכול אם היא עדיין לא נהנית מהם.

אז מה עשינו?

לא הרסנו את הדפוס, אלא שכללנו אותו והעמקנו אותו. נטע למדה שמה שחשוב לה הוא לא המלפפון, אלא החלוקה בין מזונות שטעימים לה למזונות שלא. בעבר המלפפון ייצג אותם, ועכשיו כבר לא.

הבירור וההעמקה בתוך הדפוס נכונים, כמובן, לגבי כל סוגי דפוסי המחשבה, ולא רק לגבי אוכל.

וזה נכון בהקשר של כל הבחירה החופשית. לאדם "מותר", ואולי אפילו יש לו "חובה מוסרית" אישית, לפתח בחירה לגבי מה שהוא רוצה, חושב ואוכל.

אגב, זה נכון מבחינה התפתחותית, ולגבי אוכל זה נכון אפילו מבחינה הישרדותית. אילו אדם היה מוכרח לאכול כל מה שלפניו, הוא היה אוכל גם מזונות רעילים, שאינם טובים לו ופוגעים בו. (וזה שיעור חשוב מאוד היום, בדור השפע האינסופי שאנחנו חיים בו: לקלוט שעצם העובדה שמשהו מונח לפניי אינה מחייבת אותי לאכול ממנו.)

כך מתחברות ההישרדות והבחירה, ואנחנו נשארים עם דפוס מחשבה מורחב ומשוכלל: יש דברים שאני אוכל כי אני רוצה, ויש דברים שלא אוכל, כי אני לא רוצה.

איך בפועל משנים את זה? איך מגיעים למצב שבו הדפוס שלי יכול להתרחב? על כך במאמר הבא.