נתחיל מהסוף: כי כפייה כזו משדרת שאני, כהורה, אינני בעל ערך מעצם היותי הורה, אלא רק כי אתה זקוק לי ואני חזק ממך, ולכן אני מחייב אותך לעשות כרצוני. זה משחק של הורדת ידיים. (ויש בכפייה כזו נזק נוסף, כי היא יוצרת התנגדות אצל הילד. על כך במאמר הבא.)

אבל זה לא כך.

להורה יש מעמד בנפש הילד

לא כי הוא חזק מהילד, או כי יש לו כישרונות גדולים שהילד זקוק להם, או בגלל היכולות הפיזיות והכלכליות שלו.

המעמד הזה קיים מעצם הקשר הטבעי שבין הורה לילד או לילדה.

כמה פעמים אנחנו שומעים על ילד שגדל בלי הורים, ורחמינו נכמרים? שמענו על ילד שמחפש את ההורה הביולוגי שלו, ואנחנו מרחמים עליו ומייחלים שימצא אותו.

חיפוש כזה לא מתרחש רק בגיל שלוש או ארבע. הוא יכול לקרות גם בגיל ארבעים וחמישים, ויותר. נדמה שאפילו דקה לפני המוות אנחנו זקוקים להורים, גם אם הם נפטרו עשרים או שלושים שנה קודם.

אני זוכר שכשהייתי יושב עם סבתא שלי, ז"ל, לשמוע אותה ולספר לה חוויות, דווקא בשנים האחרונות היא הזכירה יותר את אמא שלה, והחיסרון שלה היה נוכח יותר.

כל אדם הגיע ממקום כלשהו, והוא יודע את זה. יודע, וזקוק. ולכן הוא גם מחפש איך לקיים את הקשר הזה.

ולכך יש משמעות לכל מערכת היחסים בין הורה לילדיו

תחושה הורית פשוטה של כל מה שכתבנו מקנה ביטחון במעמד ההורי. במצב כזה, אין לי צורך כהורה להוכיח את מעמדי, ואין לי צורך להתנצל עליו.

ובאמת, לפעמים נוצר צורך לכפות על ילד לעשות משהו. ודווקא בזמנים האלה אסור לפחד לכפות עליו לעשות גם דברים ש"לא בא לו". אדרבה, זה מקנה לו ביטחון שיש מבוגר בעל עוצמה, שאפשר לסמוך עליו ברגעי משבר.

אבל הכפייה הזו אינה כדי להוכיח שאני ההורה והשולט, אלא כי כך דרכו של עולם: ההורה הוא המבוגר האחראי, ובידו הסמכות. זה מהלך טבעי ומתבקש, ולא פעולה שעושים כדי "להפגין" הורות.

כלומר, עכשיו הילד חייב לעשות משהו, כי זה לטובת הכלל והסדר הטוב, או לטובתו עכשיו או בעתיד, ולכן הוא עושה. זה הכול.

אין מה לפחד להיות הורים

אין מה לפחד להיות "הורים", בעלי סמכות.

  • סמכות כזו אינה מבטאת שום ממד של כוחניות, אף על פי שהיא מבטאת כוח.
  • היא אינה מבטאת שתלטנות, אף על פי שהיא מבטאת שליטה.

סמכות כזו באה "מכוח זכותו הטבעית" של ההורה. היא מבטאת קשר ושייכות עמוקה, והיא בדיוק מה שהילד צריך.

ולכן, אם אחרי שיקול דעת ההחלטה ההורית שלך או שלכם היא להתקדם בדרך מסוימת, קדימה: קחו פיקוד, שדרו אותה לילדים, והנהיגו את הבית.

סמכות כזו לא רק מחזקת את הביטחון של הילד ואת הקשר עם ההורה, אלא גם בונה אצל הילד משמעת עצמית. איך? על כך במאמר האחרון בסדרה.