מערכת הנשימה היא מערכת עצמאית שפועלת במנגנון אוטומטי, ולכן במהלך היום אנחנו לא מודעים לנשימה שלנו.
הנשימה היא מקור האנרגיה בגוף, והיא אחראית להזנת התאים.
איך זה עובד?
החומרים שמזינים את התאים נקשרים לחמצן שנמצא בתא, וכך מופקת האנרגיה בתא.
אדם שלא נושם נכון, כלומר שמערכת הנשימה שלו לא עובדת כמו שצריך, לא מספק מספיק חמצן לגוף. וכל תא בגוף זקוק לחמצן כדי לייצר אנרגיה. כל האנרגיה של השרירים מופקת באמצעות חמצן.
כדי לייצר אנרגיה, הגוף זקוק לשני חומרים:
- סוכר. הוא מתקבל מכל המזונות העמילניים, מהפירות שאנחנו אוכלים ומכל המאכלים שיש בהם סוכר.
- חמצן. הוא מתקבל דרך הריאות ומגיע בזרם הדם לכל תא בגוף.
בתוך התא יש איבר שנקרא מיטוכונדריון, ושם מתרחש תהליך ארוך שמחבר בין הסוכר שמגיע מהמזון לבין החמצן שמגיע מהנשימה.
כשיש מספיק חמצן וסוכר, נוצרת בעירה. כשאין מספיק חמצן, הבעירה מתמעטת. זה נקרא תהליך אנאירובי, והוא הרבה פחות יעיל להפקת אנרגיה.
משל הנר
אפשר להבין את זה במשל פשוט. בנר יש שעווה, שהיא החומר, האנרגיה, ומצד שני יש חמצן. ברגע שנכפה עליו כוס, הנר יכבה, למרות שיש בו עוד חומר בעירה.
ואם אין לנו חמצן? לא עזר שאכלנו טוב. אין חמצן "לשרוף" את המזון כמו שצריך, ושאריות החומר הופכות לפסולת שמכבידה. למשל החומצה הלקטית שאנחנו מרגישים בשרירים אחרי ריצה ארוכה, שיוצרת שרירים תפוסים.
זו הסיבה שאדם שלא נושם טוב גם נעשה עייף: אין לו מספיק חמצן כדי להפוך את הסוכר לאנרגיה.
והנה סיבה ראשונה לעשות כמה נשימות טובות לפני האוכל: אספקת חמצן לקראת האוכל שעוד רגע ייאכל. במאמר הבא נבין למה נשימה מרגיעה, וזו סיבה נוספת, נפשית, לעצור קצת ולנשום לפני ארוחה.
נקודה חשובה מאוד
כדי שהתאים יוכלו להשתמש בחמצן ולהפוך אותו לאנרגיה, הוא חייב להגיע אליהם.
"המשאיות" שנושאות את החמצן אל התא בזרם הדם הן ההמוגלובין. לכן מרגישים עייפות כשיש אנמיה, המוגלובין נמוך, מכל מיני סיבות.
אבל יש כאן דגש חשוב: יכול להיות שההמוגלובין תקין, אבל אנחנו לא נושמים נכון. מה קורה אז? פשוט לא מגיע מספיק חמצן דרך הריאות, ולכן לא מגיע מספיק חמצן לתאים ולרקמות.
זה כמו מפעל שיש לו מלא משאיות, אבל אין לו סחורה להעמיס עליהן.



